העברים החדשים

*בעקבות התערוכה "העברים החדשים: מאה שנות אמנות בישראל", מאי 2005.

ביממה שקדמה לפתיחת תערוכת "העברים החדשים", הופנו זרקורי העיר ברלין אל אנדרטת הזיכרון ליהודים שנרצחו בידי הנאצים. ראש עיריית ברלין, קלאוס וורייט, פנה אל תושבי העיר וביקש כי יתייחסו ברצינות ובכבוד הראוי לאנדרטה החדשה שנחנכה רק עשרה ימים קודם לכן. פנייתו נבעה מתמונות שהתפרסמו באותו היום בעיתונים, ובהם נראו ילדים המקפצים ממצבה למצבה. נראה כי הפעילות הדומיננטית ביותר שהתקיימה בין עמודי האנדרטה התמירים האלו היתה משחק מחבואים.

moritz-schumacher-260245

ביום פתיחת תערוכת "העברים החדשים", שהתקיימה לא רחוק משם במוזיאון מרטין-גרופיוס-באו, במהלך ימי ספירת העומר, מצאתי עצמי עומדת בתור ארוך, לצד יהודים רבים נוספים, רובם ישראלים, ומחכה שסידורי האבטחה יאפשרו לי להיכנס.

את הזמן ניצלתי כדי להסתכל לכל הכיוונים. קצת לפניי, עמד בחור עטור זיפים של ספירת העומר, כיפה לראשו וכובע בידו. הכובע, כדרך רבים בחו"ל, נועד להסתיר את הכיפה שלראשו. עמדתי בתור וניסיתי להבין מדוע חש אותו צעיר נינוח לעמוד חשוף בכיסויו בעומדו ברחוב, ומדוע עתיד הוא לבחור לכסות את סמל הזיהוי שלו דווקא בהיכנסו לבנין? לא שאלתי אותו לפשר מעשיו, המשכתי להסתכל.

מאוחר יותר חלפה על פני אישה. זיהינו במהרה כי בגדינו אינם רק בחירה אופנתית אלגנטית לא הפאה שלה ולא החצאית שלי חייכנו קצרות זו לזו ונטמענו בקהל.

ארוע פתיחת התערוכה היה ארוע של יהודים וישראלים, אך לא רק. השנה מציינות ישראל וגרמניה 40 שנה לכינון יחסיהן הדיפלומטיים וכן מציינת אירופה 60 שנה לסיום מלחמת העולם השניה. גם מוזיאון ישראל, רצה הגורל, חוגג השנה 40 שנה להיווסדו ונראה כי הסימבוליות המשולשת הזו התנקזה אל תערוכת "העברים החדשים 100 שנות אמנות ישראלית".

התערוכה מנסה להביא לקהל הגרמני משהו מזירת האמנות הישראלית במאה השנים האחרונות וכן מנסה לספר את סיפור הקשר הבלתי ניתן לניתוק שבין העם היהודי והאומה הגרמנית. תערוכה בסדר גודל כזה עוד לא נראתה מחוץ לגבולות ישראל ותקציב ענק הושקע בה על-ידי ממשלת גרמניה. את התערוכה אצרה דורית לויטה-הארטן שעבדה עבור מוזיאון מרטין-גרופיוס-באו בברלין, בשיתוף פעולה עם צוות ממוזיאון ישראל ומוסדות ישראלים נוספים.

התערוכה, שמוצגת ב 15 חדרים שונים (ותוצג עד ה 15.9.2005) נפתחת ב"נאד הדמעות" – כשמו של אולם מרכזי מבית בצלאל המקורי אשר הכיל תמונות פוגרומים ויצירות המתייחסות למשא הכאב היהודי. בהמשך מוצגים נושאים כגון: ציונות, בצלאל, פירות ראשונים (של ההגעה לארץ ישראל) והשפה העברית. לאחר מבוא זה מוצגים ביטויים של האוטופיות שנקשרו בישראל – דמות ה'אדם החדש' הזונח את הגלותיות והרפיסות ואף ביטוי מעשי לאוטופיות: תוכניות הארכיטקטורה של רחביה, כיכר דיזנגוף, תחנות הכח ברידינג ובחיפה ועוד.

מנקודה זו ואילך מוצגים חללים העוסקים בהתמודדות של הישראליות; שואה, עליה, דת, מולדת ומלחמה. את התערוכה חותמים שלושה חללים בעלי זוויות שונות לגבי הקיום הישראלי; חלל אחד הוא "מגילת המקדש" אשר תפקידו, לדברי ג'יימס סניידר, מנכ"ל מוזיאון ישראל, הוא "להציג את ה'מונה ליזה' שלנו", את היצירה העל-זמנית שיש ליושבים בציון. אבל ברור לכל כי קישורה איננו טבעי לתערוכה ותפקידו למשוך את הקהל הגרמני המבקש לחזות במו עיניו במגילה ממערות קומראן המעלה שאלות על היהדות וראשית הנצרות ועל מיסטיקה בכלל. בשני החללים האחרונים מוצגים הקונפליקטים בישראל ואף אלטרנטיבות למתח הקיומי התובע קורבנות.

באירוע הפתיחה של התערוכה הומחש משהו מחוסר הסימטריה שביחסי ישראל-גרמניה. גם בערב זה וגם במסיבת העיתונאים שקדמה לו, צויין עד כמה גרמניה מהווה בשנים האחרונות תחנה הכרחית לאמן הישראלי. ואכן בערב זה היה ניכר עד כמה סצינות התרבות והאמנות הישראליות מבקשות להתחכך באירופאיות בכלל ובגרמניות בפרט; הישראלי הבא בשערי גרמניה מחפש לרוב את העכשוויות בעוד שהגרמני הבא בשערי ישראל מחפש אחר הכפרה הקשורה בעבר. התערוכה יכולה לשמש עבור הקהל הגרמני הזדמנות להרחבת אופקים ולישראלי המבקר בגרמניה ניתנת האפשרות לעבור תהליך כפול להתבונן בתערוכה ובחדריו הפנימיים לשם פענוח הקשר הישראלי-גרמני. כך היה גם בעבורי.

'על החיים ועל המוות' (הרחבה על האנדרטה)

אנדרטת הזיכרון ליהודים שנרצחו בידי הנאצים שוכנת במרחק של כעשר דקות הליכה ממוזיאון המרטין-גרופיוס. הקרבה הגיאוגרפית וסמיכות ארועי הפתיחה בשני האתרים מעוררות להתבוננות באנדרטה לאחר חניכתה הפומפוזית.

בכניסה לאנדרטה, על פני הקרקע, מוטבעים כללי ההתנהגות של המקום: לא לנגן, לא לרוץ, לכבד! אבל איך אפשר לצוות על כך כשהשטח מכיל בתוכו מימד של שעשוע?! השעשוע הזה הוא בדיוק מה שמתסכל רבים הרואים בעיצובו טעות מוחלטת. האנדרטה תוכננה על-ידי הארכיטקט פיטר אייזנמן  שלא מצא, אגב, כל פסול במשחקי הילדים באנדרטה וראה בכך משום סמל לחיים אל מול המוות.

האנדרטה של אייזנמן בנויה על שטח רחב ומראיה כבית קברות יהודי עמוס במצבות לא מנותצות, סדורות, העומדות דוּמַם ומוכיחות. ההליכה בתוך מתחם האנדרטה, בינות לאותן 'מצבות', מאכזבת למדי מכיוון שהמבקר החפץ במידע נאלץ להידחס אל תוך אולם לא גדול השוכן מתחת לפני הקרקע, שתור ארוך מאוד מטרים את הכניסה אליו.

ובכל זאת, כנראה שיש משמעות לעיצוב המקום כבית קברות, דווקא עבור הצופה היהודי. באופן אירוני, כך הסביר לי ד"ר גיא מירון, בזמן מלחמת העולם השניה היו דווקא בתי הקברות היהודיים מקום מפלטם של הילדים ושם היו משחקים את משחקיהם.

על מיקום המוזיאון

מוזיאון מרטין-גרופיוס-באו ממוקם בליבהּ של ברלין התיירותית, כאשר במרחק דקות הליכה ספורות בלבד שוכנת כיכר פוטסדאם הרוויה בבניינים חדשים המסמלים את ברלין החדשה. במרחק של כחמש עשרה דקות הליכה שוכן מרכז העיר המזוהה עם האוכלוסיה היהודית והסטייליזם. התמקדות בהקשר האורבני של המוזיאון מדגים את ריבוי השכבות ההיסטוריות המקופלות בברלין.

מוזיאון מרטין-גרופיוס-באו הינו בנין רחב שחזיתו מעידה על ותיקותו. המוזיאון נחנך כמוזיאון לאומנות ב-1881 ונבנה בסגנון רנסנסי. לאחר מלחמת העולם הראשונה שינה את פניו והמוזיאון הפרה-היסטורי עבר לשכון בבנין זה. במלחמת העולם השניה שימש המקום לעיתים את המפלגה הנאצית וכעשרים שנה לאחר המלחמה הוכרז כבנין לשימור. ב 1978 שופץ ונקרא מאז מוזיאון מרטין-גרופיוס-באו על שם דודו של ארכיטקט הבאוהאוס וולטר גרופיוס שהחשיב מאוד את בניית הבנין מחדש.

מבחוץ, בראש שלוש קומותיו מופיעים איורים צבעוניים על רקע מוזהב של אלמנטים מהאמנות הקלאסית. בכניסה אליו מתקבלת תחושה מיידית של היקלעות לנשף מלכותי: בקומה הראשונה ישנו אולם רחב ידיים שעליו צופה הקומה השניה (ובקומה השלישית שוכנים המשרדים). לבו של הבנין הקומה האמצעית הוא המקום בו שוכנות יצירות האמנות הישראליות. יותר מעשרים חדרים ומרפסת היקפית מכילים את סיפור התערוכה. מכיוון שהבנין מורכב מחללים רבים שבעיית אקוסטיקה חריפה עוברת ביניהם. הדבר יוצר חוויה שמיעתית מעניינת; עם הצבת הרגל על מפתן המוזיאון שומעים מעין קול מונוטוני מרוסק שאיננו מרפה. קול זה הוא בעצם שילוב של שני פסי הקול הבוקעים מעבודות וידאו-ארט שמוצגות בחלל הנקרא "שואה". עבודה אחת היא של ארז ישראלי הנקראת "אל מלא רחמים" והעבודה השניה היא "סירנה" של יעל ברתנא. התמהיל הצלילי הזה מעניין מאוד דווקא בשל חוסר תכנונו והרלוונטיות שלו להקשרי התערוכה.

בצמוד לבנין ישנו מתחם מוזנח, שרידי הפצצות המעידים על כך שמטה הגסטאפו שכן שם ואחר-כך חומת ברלין. עתה מוצגת במתחם תערוכה הנקראת "טופוגרפיה של טרור" המספרת בעזרת תמונות והסברים מילוליים נרחבים על פעילות המטה הנאצי.

כאשר עומדים ברחוב, בין שני האתרים, ניתן לחוש כאילו המוצגים הישראלים שוכנים כבכספת בתוך המוזיאון, בעוד פניהם של נאצים בכירים אינם מכוסים ופתוחים אל אוויר העולם. מנגד ניתן לחוש באכסניה המפוארת ליצירות הישראליות, בעוד התערוכה השניה מופקרת לקור הברלינאי.


פורסם ככתבת סיקור שהוזמנה מעיתון שכבר אינו קיים, מאי 2005.

maya-bielik-33716

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: