מקווה משלך

כשם שיש מגוון שפות רוחניות, כך יש מגוון אפשרויות טבילה:
יש טובלות השרות עם עצמן ניגוני חתונה חסידיים או פיוטי יום כיפור, ויש שכותבות תפילה אישית או לומדות תורה לפני כניסתן לטבול. בתוך ההכרעה לחיות חיי תורה ומצוות ולקיים את מצוות הטבילה, חשובה לא פחות ההכרעה מהי הטבילה עבור כל אחת ואחת.

מקווה נשים ברחוב האר"י ירושלים

נשים פוסעות לעת לילה בלחש ברחובות, אל המקווה. יש ששמחות בְּבּוּעַת הלבד, ויש המבקשות שותפה לרגעי המעבר מחיי המרחק שבבית אל השיבה הגדולה אליו. יש השֹשֹוֹת אלי מים ובאות אליהם בריקוד, תפילה וניגון. יש הבאות בזריזות תכליתית של טבילה שלמה ויציאה במצב החדש. בין אלו לאלו דברי שכינה חיה ופועמת. מנעד נשים רחב של יוצאות ובאות דורש קשב מיוחד. ובין לבין – מגוון צלול של בריות ברות וזכות. כולן כולן ראויות לטבילה, שתכליתה סיפור בין אישה לאיש.
אומרים שיש שישה קולות ההולכים מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע, אבל יש גם קול שביעי, ההולך מקצה עד קצה בשעה שהאישה פוגשת במים, נפרדת מימות טומאה ונכנסת לתקופת טהרה. רגע עדין זה של מעבר מתבטא לא רק בטקסיות הטבילה, אלא בחוויית הגוף של הטובלת. רגע הטבילה יוצק לתוכו רצונות רבים להבעה, לקבלה, למשמעותיות. רבות מן הטובלות היום מגיעות אל המים לאחר ניסיון בטבילה במעיינות, גם אם המפגשים הקודמים במים לא הוגדרו כטבילה ההלכתית, גם אם לא קדמו ימות הכנה וספירה קודם לכן. רגע הפגישה במים, הצלילה לתוכם וחוויית העיבור בהם – כל אלה מצלצלים מוכר למי שעוד לפני הטבילה במקווה בתום ימי הנידה, צברה חוויות מים קודמות. טבילה במים חיים תמיד מתחילה באיזו אווירה ארצישראלית של טיול עם בני כיתה או תנועות הנוער. אפשר גם לפגוש במים כחלק מתרבות פנאי של מי שחיים במקומות יישוב הסמוכים למעיינות או לים הגדול. ההגעה אל המים לאחר קילוף שריונות הלבוש משנה במשהו את שידע הגוף קודם לכן. מתברר כי בנקודה מסוימת יש מפנה, והמים בוראים לב טהור, והזוך וצינתם מאפשרים נשימה חדשה, התקדשות. לכל טובלת יש סיפור קדום יותר עם המים, עוד לפני שפגשה במקווה. יש טובלות שמבקשות בשל כך להרחיק את המים כמה שיותר, לנשום ולצלול בתוכם. יש טובלות שטוב להן במים. אכן, כל הטובלות מגיעות עם ביוגרפיית מים משלהן. טבילה עבורן איננה מילה גסה; היא הפנמה של רצון בהתעלות, וכך, הפגישה במקווה טבעית היא.

לובי הישיבה במקווה שברחוב האר"י, ירושלים

*
היום, כשהמפתחות לשפת האזוטריקה הדתית כבר ניתנו, נשים רבות מגיעות אל הטבילה מתוך סימבוליות קבלית של המים, של ימות הציפייה, של כוראוגרפיה מדויקת בתוככי המים. נשים מגיעות אל הטבילה היום עם שפת גוף, שפת מימוש ודרישת אֵל משמעותית. יש טובלות הנאמנות להלכה לבדה – טובלות לרגעים קצרים ושבות אל הבית. יש טובלות המבקשות להוסיף טבילות על גבי כמות הטבילות שנמסרה להן מאמהותיהן ומסבתותיהן. כחסידות, הן מבקשות לשהות ולהאריך בביצוע החובה ההלכתית. לרוב הן גם מבקשות להיכנס בנחת אל המים ולשקוט בהם טרם הצלילה לתוכם. הן מבקשות להיוותר בהם בסוף סך הטבילות, להוסיף תפילות, לבקש שקט ומנוחה שיימשכו עליהן גם בצאתן. יש טובלת השרה עם עצמה ניגוני חתונה חסידיים, ויש השרה פיוטי יום כיפור. יש העומדת מחוץ למים אחוזה בשירה של משוררת על אודות תפילתה של אֵם, והיא היא האם המתפללת באותו הרגע. יש שכתבו תפילה אישית שבכל פעם נלחשת, ויש המבקשות לקרוא וללמוד מעט תורה כדי למקד התודעה בכניסה אל המים, שלא תדמה אל כניסה אחרת שהייתה ועוד תהיה, כי הכול זורם.

בשנות התיכון שלי נהגו מורותינו להתבונן בנו (גם) בתדהמה בשעת 'הרקדות' בית ספריות. הן ראו כיצד זנחנו במהרה את צעדי ה'רועה הקטנה' ובחרנו בריקוד עצמי, אישי, ללא כללי תנועה מוגדרים, וכך נרקמה אט אט שיחה בין הגופים המרקדים. המבט התמה, המתחבט מול אֶרוֹס המובע בריקוד שלא כדרך מעגלי תש"ח או סבסטיה, הסגיר כי הן מניחות שאנחנו בדרך החוצה מן החיים הדתיים. כשם שלא יכולנו לשתף בתפילות האישיות שלנו בחצר בית הספר או על גבי מסלעה סמוכה, כך לא יכולנו לספר את גובה הרוח בדיבור הגוף עם מילות קודש, כפי שנאלצנו לגלות לבד את הריקוד הזה, אחרי כל מסע החינוך שבגוף – מצעדי גן הילדים לצלילי 'צדיק כתמר יפרח' ועד משמעותה של הרקדה כמעגל שלא מופר.
בפתח השנה שבה למדתי במדרשה, פנתה אלינו המורה לתנועה בשיעור הראשון בשאלה: מי כאן למדה בלט? וידיים רבות הונפו אל-על. מי כאן לא למדה כלל ריקוד, שאלה – וידיים מעטות הורמו. אתן, אמרה, שלמדתן בלט, תצטרכו לשכוח ותעמלו קשה יותר כדי לאפשר לגוף לנוע בחופשיות כיאות. הרגע הזה היה עבורי מיטונימי ביחס לכל השנה ההיא. כשזכיתי לשכוח את כל מה שלמדתי על תפילה וחיי הלכה, זכיתי לרכוש שביל משלי להמשך קיום מצוות בקולי, ברצוני, בגופי.
בשנים ההן, על ספו של המילניום, השפה הדתית עוד לא הכילה אותנו. היה נראה שבשביל לשכוח, חייבים לעבור מורטוריום של פריקת עול דתי – ולא פרקנו. היה נדמה כי חיבור אישי ורוחני יוביל להפרת ההלכה – ולא הפרנו. עוד לא הייתה שפה לדבר בה את כל עולמות הקודש שבנו, אך אנו כבר דיברנו בה בשצף ונשטפנו פעמים רבות במים חיים, מטהרים ומרגיעים. כל הוראות הבימוי שהכרנו מחיי ההלכה הפכו למעבדת גופנו בניסיון להתדבקות מחדש, במובן אחר ובתנועה מחודשת.
היום, לתאר את השנים הללו זו כמעט קלישאה. הדתיות הנפוצה מכירה, במשלבי שפה דקים של המשגות שונות, את זהויותיהם השונות של בניה ובנותיה, את האינדיבידואל הזה שלעתים בא בקהל, ולעתים מקיים את הפולחנים במרחב משלו. אך כשם שלא הייתה אז שפה לספר את פריחת האינדיבידואל הדתי, את הניאו-חסידות הפוגשת בניו-אייג'יות, את הגופניות המשמעותית כל-כך לקיום – כך אני מוצאת שחסרה שפה בהרבה מרבדי השיח על אודות הטבילה היום. מילים של חלק מן הטובלות אינן מצליחות להישמע באוזני טובלות ובלניות אחרות. לו רק ניזכר מה היה היחס בעבר לבחירה שלא להגיע למניין, לעומת ההכרה של היום בתפילת היחיד, בעמידת המאמינה הבודדת אל מול השכינה, כך יש כאלו שלא מבינות מדוע לבקש לטבול לבד. השיח האזרחי סביב טבילה ללא בלנית מביע ממד אחד של הדיון, אך מפספס את הצורך הרוחני לחוות את הטבילה כ'חדר משלך', כמימוש של 'וספרה לה', על ידי האישה שבגופה מתחולל המעבר מטומאה לטהרה. כפי שכבר חווינו את מפץ הדולות ופריצת השיח על אודות האוטונומיה על גוף האישה בעת הלידה, כך זולגות אט אט אף מילים אל הטבילה כלידה, אל אגן הטבילה כרחם וכאפשרות לבקש שהאירוע יהיה מסע רוחני משמעותי, ולא ביצוע תכליתי שנתון תחת אחריות סמכויות אחרות.
אני חשה שכשם שיש שפות דתיות רבות ובתי כנסת של עדות שונות, סגנונות שונים ולחנים מגוונים – כך גם אפשרויות הטבילה מגוונות. כשם שניתן לפקוד מניינים שונים שעונים על צרכים רוחניים שונים, כך ניתן לפקוד לא רק מקוואות שונים, אלא להגיע עם סט כלים רחב לטבילות – יכולה אישה לבחור לברך מחוץ לבור הטבילה, כספרדיות, להיכנס תחת המים בצורת דג כחב"דניקיות ולומר מילות תפילה מתוך פואטיות עברית חדשה. יש גם מי שבוחרת לשוב בדיוק על שעשתה אמה, על שעשו סבתותיה. ברם, האפשרות לבוא ולפגוש במי המקווה מתוך בקשת חיוּת ומתוך קשת הקולות שבקרב כל טובלת, היא חשובה. נקודת הבחירה היא משמעותית. היא יכולה להידמות כחוסר הכרעה, או כאקלקטיות שצבעוניותה מאפירה אל מול תיוגהּ כהשטחת ההלכה. בתוך ההכרעה לחיות חיי תורה ומצוות, יש גם מקום להכריע מיהי התורה עבור כל אחת, ומהי תורת הנידה וההיטהרות עבור כל מי שבגופה נרשמו ימות ההרחקה ובזוגיותה חקוקה הכמיהה וההתמודדות. להגיע לטבילה בשוויון נפש, מתוך קבלת המצוות  ותו לא, זו אפשרות שרירה וקיימת. אפשר גם לספר בגוף את שהגוף עצמו עבר, את שיעבור בטבילה ואת שיישא ויביא אל הבית ואת שיתרחש בו, לא באגביות ובשגרה של כניעה מרצון מול חוקים מאתגרים, אלא כסיפור שכל חודש נכתב מחדש.


פורסם לראשונה בכתב העת "דעות" של תנועת "נאמני תורה ועבודה", גליון 66 – על מקווה וטבילה, אפריל-מאי 2014

מוזמנים לקרוא גם את הגרסה באנגלית: A Mikve of Your Own


סרטון מקווה תפארת סיגלה
סרטון של תפארת סיגלה, במסגרת לימודיה בבצלאל, בקורס איור במרחב הדיגיטלי. הסרטון משווה בין טבילתה של אישה תחת פיקוחה של הבלנית לבין טבילה עצמאית, באופן שמשקף את החוויות השונות והשפעתן על הזוגיות שלאחר הביקור בבית הטבילה.

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: