המרה רוחנית לא מדוברת – מרווקות לנישואים

איכשהו בתרבות שסביבך, שמורכבת ממערב וקדושה יחד, לכולם ברור שלבחוּר לא פשוט לבחוֹר. כשזה קורה, מניחים שהוא צריך להסתגל למסגרת, למחוייבות ולקצץ במרחבים שבהם חי קודם לכן.הבחורה? ברור שהיא רק מוקירה תודה כל רגע ורגע ונכנסת לתפקיד בקלות. כאילו לא הלכת בדרך וצברת רשמים, דפוסים ותובנות. הרי הנוף של אבק שבילי הרווקות לא יכול להימחק בקלות, הוא ליווה אותך זמן לא קצר והשפעתו נמשכת גם כשנכנסת אל חיי הקבע.

לבד על ספסל

משהו חסר. לא מדברים על ההתמודדות של הרווקה ההופכת נשואה ונושאת עיניה לפעמים לחיי היחידוּת שהיו לה. זוגות צעירים בוותק, אך לא בגיל מכירים את ההתמודדות, את השיחות בבית ואת השיחות גם עם זוגות אחרים. אולי העובדה שדיבור שכזה איננו שגרתי ברמה הכתובה ואיננו מתקבל בשוויון נפש במרחבים סוציולוגים שונים הוא המכריח כתיבה על כך. זו הסתכנות.

מן הקוטב האחד עומד הטאבו בדבר הדיבור על כך, מכיוון שעל האישה (רק) להודות על כך שנישאה והיא סוף-סוף יכולה לממש את יעודה ולהיות "בית" במובנים פיזיים ורוחניים כאחד. מן הקוטב השני עומד הטאבו המבטל את האפשרות לדבר על 'מחיר' של אישה עקב חיי זוגיות ומשפחה, הרי היא יכולה לנהלם לצד כל שאר מימדים שבחייה וכיצד היא מקטינה עצמה אל מרחב הבית והשיח הקשור בו?

בין שני הקטבים יש תווך שאינו רוצה להיות מקוטלג אל שמרנות, פמיניזם, פוסט-פמיניזם או כל מינוח חדש אחר.  כל שידוע הוא זה שיש גיזרה סוציולוגית של רווקות שממירה עצמה מתישהו מגזירתה ונכנסת אל גיזרת הנישואין. המעבר מעלה מבט של זכרון, מציאות של התמודדות, וכך מתוך הנישואין עולה התמונה על שנות הרווקות ועל ההתאקלמות אל היחד.

ההתמודדות איננה מחייבת תחושה של קיפוח והפסד, אלא הבנה בוגרת וריאלית שכל התרחשות שמתקיימת בעולם, בודאי דוחקת אינספור התרחשויות אחרות שיכלו לבוא באותו הזמן. ניתן לשער כי כשמתחתנים בגיל צעיר ה'מחיר' ישנו בין אם הדבר הוא ההכרח בדאגה לפרנסה ולוותר על מסע ארוך של 'מציאה עצמית' ובין אם הדבר הוא מחוייבות למסגרת מעשית תובענית ושיוך החיים לקו שאולי התבוננות ארוכת שנים היתה מביאה למקום אחר. אבל, על 'מחיר' שנובע דוקא מעצם הנישואין בסביבות גיל השלושים לא נוהגים לדבר, ההנחה היא שהכל טוב ובלבד שישנה המציאה. המציאות מספרת שישנה זירה שהיא תוצר של חיי רווקות שאינם רק חוויית עראיות, הם לא רק חוויה של חוסר והמלאי שבהם נישא אל תוך הנישואין. פתאום רוחב המחיה הרוחני נצרך לתרגם עצמו למרחב חדש לגמרי בלי באמת לדבר על 'מחיר' בלי לייחס הקרבה עצומה, אלא משימה שתופסת נפח שאי אפשר להתעלם ממנו.

תמונות
חושבים שנוצר ואקום. אומרים לך תחיי בתודעה שהרווקות היא פרוזדור לשלב הבא, הנישואין. ואז את מוצאת עצמך שם זמן רב. במשכורת הראשונה את קונה מכונת כביסה, כי פרוזדור פרוזדור, זה לא מחייב טלטלות למכבסה השכונתית בדצמבר הקר. ומתחילה שגרה. ציפיה ונסיונות וחוויה שאת ממש בונה עצמך ומתקדמת מקצועית, אנושית ותוך כדי אפילו עובדת על המידות ובטח כל זה מתנקז אל החפץ הברור – אחד ויחיד לחיות איתו. אחרי שכל זה הופך רוטינה את מגלה שבעיקר הגיל מתקדם והחופה לא מתקרבת והלחיים הופכות נמוכות מן הלסת. ואז זה באמת מגיע ואת עומדת תחת החופה וההוא שהיה כמהון עכשיו הוא נוכח, יציב וממשי. ואוהב. ואת גם כן. כמה פשוט.

ידיים נישואין

***
אין שמחה כהפרת שגרת האופציות והבלבולים. המדבריות והעומסים של דייטים. ופתאום המונותאיזם שלך עומד בפני איתגור. האינטימיות עם האל שעימו שוחחת תכופות, נמוגה. את כבר לא באה בתפילה רכה, בדרישה נחרצת או במילים טבעיות ולא מסוגננות, את גם כבר לא אומרת לפני השינה דבר של מחילה לההוא במרומים על זה שגם היום לא השיא אותך, כי בדיוק היום זה דווקא כן קרה. והדיבור שבבית נהיה משמעותי כל-כך שחשבון הסלולרי שלך מתכווץ, וכך גם דפי הסידור שהיה לח ועכשיו הוא העזוב מעט. את מגלה פתאום שלא מפריע לך לא להשתכר בפורים ולהיות ממש בחוויה. את מגלה שברכות השחר מחייות אותך כמו תפילה שלמה. את מגלה שטוב לך לשמוח במילה אחת שממש יצאה ממך וכוונה שוב אליו, אל האל. פתאום את חושבת, אולי כל ההתעלויות שהיו ברווקות היו רק כדי להציל את היומיום ולחוות שמחה שאינה נמצאת באופן טבעי. אולי היתה לך מערכת יחסים מיוחדת עם הקב"ה כי אפילו הוא עצמו התקרב כדי להפיג את הבדידות, ועכשיו הוא מצטמצם כדי לתת מרווח לאיש ולך. עבודת ה' נהייתה אחרת. את עוד מנסה לקרוא לה בשמות, ללמוד את המפה.

***
פעם היתה התיאולוגיה קרובה יותר. כך זה נראה. היה זמן לתפילות, ולהוספות, לשיעורים ולחברותות, ואפילו לעמוד בשישי ולהחליט להדליק הפעם רק נר אחד (לא כטרוניה על הזכור-ושמור, אלא על זוג הנרות שישב באמצע המטבח בעוד את תרבצי שם לבדך). והיתה קבלת שבת של הזדהות ובקשות עלייך ועל הכלל שהן בעצם כאן, יושבות לידך, רחוצות נאוות ועדיין לא נחפצות. ובקבלת שבת אחרת לא רצית לקחת את התפקיד של כנסת ישראל, רצית שהמודלים הללו יימחקו ויהיה פשוט החיבור, אפילו האפור. ולפעמים הלכת לארוחה של עוד רווקים ורווקות ולפעמים היית רק עם חברות או דוקא עם זוגות נשואים ולפעמים נשארת בבית לבד ועשית הכל כמו שהיית עושה אם בן-הזוג היה, או שדוקא היית מצעקת ואבלה כי הכל חרך ב-25 שעות הללו.

***
ופעם היית יכולה ללכת באמצע הלילה למעיין ולומר דברים לכיוונון הנפש עם חברות, או לבד. או ללכת לכותל 40 יום ולהגיע למקומות אחרים ברוח שלא קשורים רק לבקשת הבן-זוג. ויכולת לטייל בעולם ולקרוא לו בכל מקום. לקרוא לשניהם, לאל ולגואל.

***
את כבר לא שומעת את השותפה שלך קמה באישון ליל אומרת תיקון חצות בגרסה שיצרה לעצמה, משהו שאישה יכולה לגרוס, מדליקה נר וקמה בבוקר הגיוניות לגמרי. את גם לא שומעת שוב את השותפה השניה נפרדת מהדייט הרביעי שלה השבוע בנעימות, ובבוקר מספרת שהיה זוועה והיא איבדה תקווה. את גם לא תוהה מי במעמד ה"אבידה", את או האיש שלך שיש ספק אם בכלל נולד. פתאום היומיום שהיה ביתי ונראה כבלתי רצוי וממש זמני וגם מאוס, מתברר כחתום בך ולא בכדי.

***
ואז – הוא בא, ואת מבינה שבדרך אליו היתה חירות שלא תמיד ראית. לא שעכשיו את משועבדת, אלא שהיתה זו חירות למציאות שאין לה כבר קיום; עכשיו הכל זוגי. והכי קשה זה בעצם לפנות לאֲהוּב מקום – כי את רגילה להדליק נרות, לעשות קידוש, לבצוע את החלה שאת אפית, להתפלל לבד-לבד ולשיר כאוות נפשך ופתאום הכל מתהלך ביחד ונשאלות שאלות על מה התפקיד של כל אחד במערכת, ואת כל כך ידעת להיות לבד ובכלל – להיות לבד עם ה', כי מי יפריד ביניכם, הרי כל-כך הפנמת את החינוך לדבקות שחיי הרוח והגוף של הזוגיות נדמו לך כהפרה של הקשר הקרוב-קרוב ומאוד גבוה שטווית עם ה'. ה' של הרווקות, ה' שהוא שיקוף שלך והשלכות שלך ועכשיו – איך תשליכי יהבך מהמקום הזוגי החדש, השלם השליו?

***
את מגלה ששם, בחיים ההם פיתחת שפה. היתה למדנות ורוחניות עילאית, והתחלת ללכת לשיעורים של אנשים שמפגש ביניהם לאו דוקא היה מייצר דיאלוג. אבל את לקחת ויצרת מזה דיאלוג אצלך, רכיבים רכיבים שהם את. ולפעמים ישבת בבית קפה והשיחה מתהומות הנפש של חמישי בתשע בערב עם בחור לא מוכר יצאה מהפה שלך ונשמעה אצל זוג בשולחן ליד. איזו רוח-זמן של חיפוש ובקשה, בניה עצמית מאוד מדוקדקת ובכל זאת בעלת שכפולים שלא מדעת.

***
אבל, דוקא שם בטרום-נישואין שלך, הנסיון של הקפדה על ההלכה ביחסי בינו-לבינה (כמו שקרא לזה הר"מ שלימד אותך הלכות אישות לבגרות) גם יצר מצב פרדוקסלי שאי אפשר להכחיש: הארוס הומר במילים לא ישירות, המתח התורני ו/או האינטלקטואלי החליף מתח טבעי. כך יצא שבדייט אחרי דייט מצאת את עצמך מנהלת שיחות גבוהות. גבוהות מדי, כי כבר איך אפשר לדעת אם זו את עצמך והוא, או הרעיון מהספר או ההרצאה האחרונה. רמחי השפה היו נתונים בידייך ובידי הדייט התורן וזה מאוד מרשים, אבל לא בטוח שאלה הדברים שיפתחו את שערי הלב. שמעת ממנו על דיוקי רגשותיו ביחס ל"מי השילוח", ביחס לנשמת הדור ולהתנוצצות ספירת נצח בחייו. והוא היה רציני ולא מתכוון להסתיר ולהוביל ל'מקח טעות', אבל הוא רחוק מאוד מהשדה של עצמו, מהקרקע שלו ואת לפעמים ראית בבהירות שהוא לא יהיה כך בשגרה. (ואולי בכלל הסיטואציה של זירה שמותר בה באמת דיבור מכריחה לעמוד על המשמר ממצב של התערטלות נפש שאולי היא שלב רחוק יותר ממעשים שבגוף).

***
כרווקה היה לך מרחב של לבוש ייחודי ולא מחוייב וידעת שהוא קשור במחוייבות שלך ושלא יאמרו לך איך להתלבש. היו לך נסיונות משלך, תפילה עם צעיף שבעצם יש לו תפקיד, סיפורי בדים רליגיוזיים. ואז שמת כיסוי ראש וגילית שזה דגל. ופתאום חברה רוצה ללכת איתך בשעת לילה מאוחרת, בחזרה מהקפה של פעם-בחודשיים-שלכן, ברחוב סלמה בתל-אביב כי היא אומרת שרק איתך היא  בטוחה. שאותך לא רק שלא מטרידים אלא נוהגים עימך בכבוד. יש לך מחיצה של הגנה, היא אומרת. וישנה הסביבה שבטוחה שאת כנועה, ומישהי מתקדמת-עלק אומרת לך "את יודעת, את השיער את בעצם מסתירה כי זה קשור במיניות שאת עכשיו מצניעה"?! ואת רוצה לומר לה מה את חושבת על הבנה כה גסה ובסיסית יחד, ועל הבחירה שלך בכיסוי אחרי הכל. ואת שותקת כי יש בית והנחת חשובה לך יותר מפולמוס.

***
ועכשיו, בנישואין השרירים והקיימים יש את הנועם שכה קיווית לו. באמת. ויש גילוי שאין מילים לספר לעולם על המציאה, על האבדה שרק התברברה בניווט ובסוף נחתה אל חייך. יש אפשרות לדיבור שהוא אחרי הפואטיקה של שני זרים מהורהרים, דיבור של הכרות עצמית. אמת פשוטה נוכחת ומספרת את עצמך, אותו, כי יש דיאלוג שהוא לפעמים צבעוני ונוסק ולפעמים שגרתי ונטול הילה , אבל את יודעת שיש את הקולות שלכם ופחות רעש לבן. אין הצטעצעות ויש חיבור, כי אחד הפריד את הנשמות ואחד ידע לזווגן לאחר  החיפוש.

***
אך ישנו גם הגילוי שאת בגלות מהֵרגלים שהיו וחשבת שלא תרצי בהם, שבכלל לא ראית את הקבע שתפסו בחייך ועכשיו את נפרדת ומסתגלת למרחבים לא מוכרים. והאיש שלך הוא מאוד מקבל דוקא, והשנה ראשונה מצויינת דוקא.  וחברות בונות עלייך בתור הגבאית של שמחת תורה ואת לא שם, במנין שלכן. את שוכבת בבית עם רגליים למעלה, הבצקות של חודש תשיעי מטרידות. ואת תוהה – זאת אני במקום הזה? ואיפה התפילה מבוקר עד צאת הכוכבים והריקודים והתורה? איפה הכוונות מהאר"י על הזיווג שבתפילת הגשם? אה, בדיוק נרדמת.

***
ויש ימים שאת עומדת מול עצמך ואומרת – קודם תחזרי להתפלל בקביעות כמו פעם שהיית צועקת אליו (וחושבת – אולי אז הכל היה תלוי בדבר). ומצד שני, את יודעת שעכשיו התפילות הן הכי מדוייקות ואין כמו המילים שיוצאות מהמקום שבו את מונחת; זה אחרת ממה שחשבת ומהאינטנסיביות שהיית בה, אבל הרבה יותר נכון. וכך, לפעמים את יכולה לוותר בקלות ולא רק להרגיש משוללת מכל החירות ההיא, שהיתה כשהיית לבד, אבל היתה רצופה גם בכאב.

***
ואת שואלת אותו-אותך, באיזה בית תפילה הילדים שלכם יגדלו. כבר בגיל ההתבגרות נתת גט כריתות לפקידי הדת המרחיקים אותך מזה שליבך ובשרך מרנן אליו, בגילאי העשרים סימנת את כל בתי הכנסת שמתחילים חזרת הש"ץ כשאת לפני "מודים" והכי התרחקת מאלו שמדדו את מספר הפעמים שמותר להוסיף, ני-ני-ני אחרי הניגונים. אז התפללת בבית לבד או עם חברות ולפעמים יצאת מהמערה וכיבית את העיניים. ועכשיו את שואלת על הילדים ובית הכנסת כי בכל זאת, את דתיה עם סוציולוגיה – ופתאום, הרבה יותר חשוב לך שידעו להתפלל בבית, ביחד, בצוותא ושיחכו כבר עם הקהילתיות ויבנו תיאולוגיה מציאותית ורוחנית יחד, שתהיה להם בפרקי החיים שעוד נכונו להם. שיגלו את ה' שלהם וישכחו את השמות העתיקים שבהם השבעת את מגן הרווקות והמצפות.

ידיים ביחד

***
כשאתם יושבים בערב והילד ישן והחלון משיב עליכם רוח צחה, את מביטה וזוכרת.  יש עולמות שלמים שהתקיימו לפני העולם המוכר. היה חסר שם איזון, היתה חסרה זוגיות. יש שבירה שנוכחת אצל מי שעוד לא מצאה, לא מצא. המציאות בודאי מתקינה להם את זה שראוי, זה ששייך. נִפְרַדֵת מהם רק כי במקרה לך הסתדר וגם הזמן שלהם יגיע. את יודעת שאת בשבת קיומית והיית מספיק בימי חול של כמיהה לקדושה, לחיבור. את במקום שלך ופתאום האור חוזר מכל ההקפות שעשית אל מקום מכונס שקוראים לו אהבה. ואחד. וזה כל שצריך.


פורסם לראשונה בכתב העת "דעות" של תנועת "נאמני תורה ועבודה", גליון 48 – על חיי נישואים בחברה הדתית, אוגוסט 2010.

מוזמנים לקרוא את הגרסה באנגלית: Non-Spoken-About Spiritual Conversion – From Bachelorhood to Marriage

תגובה אחת בנושא “המרה רוחנית לא מדוברת – מרווקות לנישואים

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: