דבר תורה לפרשת בהעלותך ה'תשפ"ד: על הכמיהה לקול ברור בתוך הערפל

בעיצומה של טראומה מתמשכת, כיצד מוצאים מילים כשהמילים נחטפות? האם אפשר לאחוז בספק ובאמונה בו-זמנית? הרבנית שרה סגל-כץ בוחנת בפרשת בהעלותך את הכמיהה האנושית להתגלות ישירה "פֶּה אֶל פֶּה", ומביאה קולות של משוררות ויוצרות המבטאות את הכאב הטרי, הטרוניה והתקווה. מחגית זוהרה מנדרובסקי שכותבת על המילים שנחטפו, דרך הרבנית טו״ר רבקה לוביץ שמתפלמסת עם תהילים, ועד כנרת סמואל-פולק שבוחרת להעלות אור מבפנים – מסע אל תוך היכולת לבטא את הבלתי נסבל ולמצוא תעצומות גם באין הבטחות וגם באין מיגונים.

לָתֵת לִכְתֹנֶת אוֹר לִצְמֹחַ מִבִּפְנִים

כמעט לא נעים להודות עד כמה אנו אוחזים בכמיהה הכמוסה לשמוע קול חזק וברור, שידבר אלינו ישירות וייצר סדר והיגיון בתוך כל הכאוס והאבל. והנה, בפרשת בהעלותך, ישנו תיאור שמשתמע כהתחייבות להתגלוּת ישירה בין הקב״ה למשה, כפי שאולי גם אנו רוצים ברגעי טראומה ואף בשגרה: ״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט…״. פרשנים והוגים כבר עמדו על כך שההתגלות שזכה לה משה בהנהגתו הייתה ישירה וללא ערפול, כשמשה עצמו יציב ובוטח.
המחשבה על קול השכינה העשוי לקרוא ולפנות אל משה בכל עת, מעוררת יראה. לצד זאת, קרבת ה׳ היא זו שהעניקה לו את היכולת להתווכח עם חריצת דין א-לוהית, לדרוש מרפא למרים אחותו, וגם לשלם מחיר גבוה כשלא יישם את הוראות האל במדויק. תיאור התקשורת הישירה של ה׳ עם משה לא רק ממצב את משה כאיש של האל, כשליח וכמנהיג אלא טומן בחובו תקווה תמידית להתגלות במראה צלול ולא בחידות.

השנה, כל קריאה בפרשות השבוע – ואולי בכל טקסט, מציפה כמיהה להבין את ההווה ואת העתיד, הקרוב והרחוק. אנו מנסים לפענח ולהשיג התבהרות בתוך ערפל המלחמה, ועלולים ליפול לחיפוש אחר אותות ומופתים ולפרשם כדברי א-לוהים חיים, קריאה *שלנו* את המציאות, באין לנו מעמד של התגלות באספקלריא מאירה.

האם במסגרת האחריות שלנו על חיינו נצליח לאחוז ביכולת להתפלל אל האל ולהתווכח עִמו בד בבד על שמתרחש בעולמו-עולמנו? האם נצליח לאחוז בספק ובאמונה בעת ובעונה אחת?
מאז מתקפת השבעה באוקטובר – המוות, החטופים, הפציעות, ההיעקרות ממרחבי חיים והפרת השגרה באופן דרמטי – אנו סופרים את הימים. השבוע סיימנו למנות את ימי העומר שהתלכדו עם ספירת הימים מאז. אמנם ימי ספירת העומר תמו, אך הספירה למען שיבת כלל החטופות והחטופים נמשכת כמו גם לשובו של רוגע מסוים. מעשה ספירת הימים מאז המתקפה, מהווה איזו אחיזה בתוך הטראומה ואי הוודאות. בשל המועקה הרובצת על הלב יש בנו כמיהה עצומה לתקשורת ישירה, למראה ברור והעיקר: ׳לא בחידות׳, הרי ממילא התחושה הבלתי נסבלת היא של ענן וערפל תמידי סביבנו.
מתוך ההווה הטראומטי, נכתבים שירים ותפילות המביעים את הכאב הטרי וגם את הניסיון לעבור דרכו, לעבוד עימו ולשאת את המִכְווֹת ואת אי הוודאות. שאלות שונות מלוות את הזמן הזה: כיצד לפענח את הקיים? כיצד לתפקד למרות הכל, ומה יהא על האמונה? – אמונה ב׳השגחה׳ כלשהי, אמונה בבני האדם, אמונה בתוכנו.

* | חגית זוהרה מנדרובסקי

חֲסֵרָה לִי מִלָּה לְתָאֵר
כַּמָּה אֵין לִי מִלִּים.
מִלָּה אַחַת נֶעֱדֶרֶת
נֶחְטְפָה
מִישֶׁהוּ מְפָרֵק אוֹתָהּ לְאוֹתִיּוֹת.
אֵין לָהּ אֵיךְ לִקְרֹא לִי לְעֶזְרָה.

מנדרובסקי מתארת את הטראומה כְּאִלְּמוּת וּכְהִתְפָּרְקוּת מסדר שהיה. שהרי, איך ניתן לדבר על דרכי ההתמודדות עם טראומה בעודה מתרחשת, בעודנו מתמודדים עם היחטפות?

* | גלי רביץ

לִפְעָמִים נִדְמֶה
כִּי צַעַר הָעוֹלָם כֻּלּוֹ
הִתְנַקֵּז אֶל אָדָם אֶחָד
וּצְעָקָה אַחַת מְחוֹלֶלֶת צוּנָמִי

בְּכָל יוֹם
אֲנִי בּוֹכָה קְצָת
וְכָל הָעוֹלָמוֹת שֶׁלְּיָדִי מוּצָפִים

רביץ מביעה בשירה צער רחב ועמוק. זו החוויה המצטברת של אובדנים מרובים. דימוי הצונאמי מבטא הצפה של טלטלות וגאות של צער שמעורר בכי בכל יום.
הרבנית טו״ר רבקה לוביץ כתבה מזמור המהווה מדרש המתפלמס עם מזמור קכ״א בתהלים ומבטא טרוניה על קורותינו עתה:

נם וישן שומר ישראל | רבקה לוביץ

שִׁיר לַנְּפִילוֹת. נָשָׂאתִי עֵינַי אֶל הֶהָרִים וְלֹא בָּא עֶזְרִי.
אֵין לִי עֵזֶר מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
נָתַן לְמוֹט רַגְלַי, נָתַן לָנוּם שׁוֹמְרַי.
הִנֵּה נָם וְיָשַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל.
ה' לֹא שָׁמַר עָלַי, ה' לֹא הֵצֵל עַל יַד יְמִינִי.
יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ הִכָּה בִּי וְיָרֵחַ בַּלַּיְלָה.
ה' לֹא שָׁמַר עָלַי מִכָּל רָע וְלֹא שָׁמַר אֶת נַפְשִׁי.
אֵיךְ יִשְׁמֹר ה' אֶת צֵאתִי וּבוֹאִי מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם?

המזמור החלופי הזה העומד כמעט מילה כנגד מילה עם המקור מעיד על תחושת העדר ההשגחה העליונה ועל כך שלא היתה שמירה ועזרה בשעות קשות של פורענות. מאז ההתמודדות ממשיכה. הבחירה לזעוק בתוך הזמן הזה, איננה רק ביטוי של תסכול וכאב, אלא גם דרישה למצוא כוחות פנימיים ותקווה שיהיה אחרת, משום שגם כשהרוגע ישוב – ושישוב כבר! – תהיה התמודדות ארוכת שנים עם השכול, אובדן השגרה, ערעור תחושת הביטחון היומיומי וקריסת האמון באנושיות.
מתוך הבעירה הזו ובעת פינוי מהבית אל מלון העקורים נכתב השיר הבא:

* | כנרת סמואל־פולק

שׁוּב לֹא אֹמַר לִילָדַי: "כָּאן מָקוֹם בָּטוּחַ. נִגְמְרָה הַסַּכָּנָה".
כָּתְנוֹת הָעוֹר הוּסְרוּ.
נוֹתַרְנוּ חֲשׂוּפִים. אֵין הַבְטָחוֹת אֵין מִיגּוּנִים.
נוֹתַרְנוּ עִם בְּחִירָה אַחַת, חַיָּה וִיחִידָה
לָתֵת לִכְתֹנֶת אוֹר לִצְמֹחַ מִבִּפְנִים.

סמואל־פולק כותבת על בחירה לאמץ מבט של צמיחה, גם מתוך העננות והערפל. בחירה בחיים ממשיים ובאור המסמן רוח, השראה ובשורה, למרות כל מה שהתנפץ, ואולי דווקא בגלל מה שהתנפץ.
בתוך האבלות המצטברת וההווה שנחווה כמתמשך, כדאי שנשכיל להכיר בחשיבות הרבה של היכולת לבטא את הכאב הטראומטי. היכולת למלל, להמשיג ולפרש את האירועים מובילה גם להבעת הווה וגם לעיבוד. תהליכים פנימיים שכאלו עשויים להיות מפתח במציאת תעצומות ובהכרעה ״לָתֵת לִכְתֹנֶת אוֹר לִצְמֹחַ מִבִּפְנִים״.
גם באין ״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ״ אפשר להשתדל בהעלאת אור, לצד נשיאת הפצעים.

1. אני מודה לתמר ביאלה על שהכירה לי מדרשים שנכתבים מאז השבעה באוקטובר, ואשר נאספים על ידה במסגרת עריכת כרך ג׳ של ״דרשוני״.