ברשומה, בבלוג בטיימס אוף ישראל, לכבוד יום הכיפורים עוסקת הרבנית שרה סגל־כץ במשמעות של אמירת ״יזכור״ נוכח ההווה והשנתיים האחרונות. היא מצביעה על התייחסויות שונות ביחס ליום זה: יום הדין על פי ההלכה, זיכרון מלחמת יום הכיפורים והטראומה של מתקפת ה-7 באוקטובר והמלחמה.
בתוך הקשר זה, נשאלת השאלה האם אמירת ״יזכור״ היא טקס יחידני בלבד, או גם רגע קהילתי? המנהג המוכר של יציאה מבית הכנסת של מי שאינם מחוייבים בתפילה זו – מייצר בפועל חלוקה בין ״אלה שצריכים לזכור״ ל״אלה שפטורים״. סגל־כץ מעלה את השאלה האם חלוקה זו אינה מבודדת את המתאבלים החדשים והוותיקים דווקא בשעה שבה נדרשת סולידריות קהילתית.
היא מביאה מקורות הלכתיים ומדרשיים המדגישים את אמירת ׳יזכור׳ כהתמודדות עם הזיכרון וכמעשה של ערבות הדדית: ״החיים פודים את המתים״ (תנחומא, האזינו א) וכן מראה כיצד לאורך הדורות הורחבה התפילה כך שתכלול לא רק את הקרובים האישיים אלא גם חללי ציבור, קדושי השואה וקהילות שלמות.
מאז השבעה באוקטובר מציינת סגל־כץ כי הגבול בין ״אבל״ ל״שאינו אבל״ היטשטש. כמעט כל משפחה בישראל נוגעת כיום במעגלי אובדן ישירים או עקיפים. לנוכח מציאות זו מציעה סגל־כץ קריאה לעדכן את המנהג: להישאר כולם יחד בבית הכנסת בעת אמירת ״יזכור״, מתוך נוכחות משותפת וחיזוק הלבבות. כך מתברר ש״יזכור״ איננו רק בחירה קהילתית־רוחנית. דווקא בעיצומו של יום הכיפורים, הוא הופך לרגע שבו מתממשת הסולידריות הקהילתית – עמידה משותפת מול האובדן, ולצדו חיפוש תקווה ונחמה.
