השנה חל חג הסוכות בדיוק ביום השבעה באוקטובר, זהו מפגש בין לוח השנה העברי ללוח השנה הלועזי ואנו עומדים בתווך עם בליל של רגשות: איך אפשר ליישם את המצוה לשמוח בחג הזה?, איך אפשר לשאת גם את התקווה לגאולת החטופים והמלחמה המתמשכת? ביום הראשון לחג זה נשאתי דבר תורה במנין המשתף, ״הקהילה״, בשכונת ריברדייל בניו יורק.
בדבר התורה שילבתי התבוננות במושגים מרכזיים בחג כהצעה למציאת משמעות בזמן הזה. התייחסתי לניגוד המוכר בין ״קבע״ ל״ארעי״ ובין ״בטחון ושייכות״ לבין ״ערעור וזרות״. בשל העובדה שבשנתיים האחרונות, גילינו שגם הארעיות שוכנת בתוך הביתיות עצמה – בישובי הדרום בישראל, הן בישראל כולה, הן באדוות הגיאוגרפיות הסמוכות לה והן בחיים בארה״ב ובתפוצות – כדאי להביט גם על מה שחג הסוכות יכול לתת לנו.
עבור הקולקטיב הישראלי, הבית נבקע והבלתי-מוגן התברר כקרוב, בעת מתקפת השבעה באוקטובר. המושג של פרויד, ה״אל-ביתי" – הזר שבמוכר, התגלה באכזריות רבה משיכולנו לדמיין. אפשר להביט מחדש לא רק בצורך בבית קבע, בבטחון ובשייכות אלא להכיר בכך שסמלים תמיד נושאים גם את ההופכיות שלהם ולכן דווקא סוכת הארעי עשויה לתת לה מרווח נשימה של טבע, אורחים, אתגר של לצאת מתוך כובד הלב ואף להתחבר לרעיון של נוכחות ענני הכבוד/שכינה בסוכות המדמות את ישיבת בני ישראל כך, במדבר. הסוכה עצמה, לפי שיר השירים רבה, היא חיבוק של השכינה – "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני".
מדי סוכות אנו מתפללים: "יהי רצון שאזכה לשנה הבאה לישב בסוכה של לוויתן". הסמל המיתי הזה נותן לנו רשות לדמיין מעבר למה שיש כאן ועכשיו.
פרופ' חביבה פדיה מציעה לראות את השנתיים שבין שבעה באוקטובר 2023 ל-2025 כסוגריים – "חור בזמן", שטח הפקר לימינלי. היא מבקשת שנישען על סמל הלוויתן דווקא עכשיו: הלוויתן הוא גם הדג הגדול שבלע את יונה, וגם – מאז תומס הובס – סמל של מדינה ושלטון. להציב שני סמלים, לוויתן וסוכה, זה להכיר ששני הכוחות הללו חיים בתוכנו יחד: הצורך בבית קבע והמודעות לארעיות, הכוח והפגיעות.
אז איך שומרים על מצוות השמחה בחג בזמן כזה? אנחנו בעיקר לא יודעים, אבל אולי כשאנחנו מחזיקים את כל המורכבויות ביחד; התקווה והחרדה, מתפללים לשיבת החטופים, ומקווים שנוכל לעבור מחורבן לבנייה, משבר לריפוי. "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת״;
״הרחמן הוא יפרוש עלינו סוכת רחמים ושלום".
