גדלתי בבית עמוס ספרים, וכשכבר לא היה מקום על המדפים, אוחסנו הספרים בחדר שאליו עברתי כשגדלתי מעט. כך – בין כונניות עמוסות בספרי קודש, ספרי ביאליק ושלונסקי, ספרי מסעות וטבע, ספרי אמנות וכמובן ספרי פרוזה רבים – גיבשתי את יכולת הקריאה שלי, ואת ההתרגשות שבגילוי ספר בכריכת קטיפה כהה או בכריכת נייר ועטיפת ניילון. למזלי תמיד היו סביבי בנות משפחה וחברות וחברים שעמם יכולתי לשוחח על הספר האחרון שקראתי וריתק אותי, ולשתף אותם בניסיונות כתיבה משל עצמי. עוד הרבה לפני שהעזתי לחשוב על עצמי כמורת הלכה, היה לי ברור שהספרות תהיה תמיד חלק בלתי נפרד מחיי ותשמור על הקִרבה שלי למצפן הפרטי ותרחיב את אופקיי.
אימי ז״ל נפטרה כשהייתי עוד קטנה, אך אני זוכרת היטב את האנציקלופדיות השונות שרכשה לנו, כמה חודשים לפני פטירתה, כשלא ידעה שחלתה שוב. וכך, למרות הפסד השיחה החיה עימה, המדפים המתגבהים בספרים שהשאירה לי, לפעמים עם הערות בצידי הנייר, אפשרו לי נתיב שיחה עמה. ככל שגבהתי הגעתי אל העולמות שעניינו גם אותה. אוצר הספרים שהשאירה לי מחייה בבלגיה, בקנדה ובישראל, העניק לי עולם רחב וכרטיס כניסה אליו הרבה לפני שרכשתי כרטיס למטוס אמיתי. הספרים בשבילי הם קצה חוט לחיים בעולמות אחרים, דמיון וגם הגות שנוסכת משמעות, משכן וקודש לצד חיק מחבק.
כשהתחילו לבקש ממני לדבר באירועי השקה של ספרים, באירועים פסטיבליים של פיוטים ורוק ישראלי – היה זה אך טבעי בשבילי. כשביקשו ממני להקליט בקול ישראל ביקורת ספרים, הודיתי על הזכות להיכנס אל המתחם רווי המסתורין ברחוב הלני המלכה, ועל היכולת ליטול מעל עשרה ספרים בבת אחת, לקרוא אותם, לכתוב עליהם ולשוב ולהקליט ברצף את מה ששובץ אחר כך בלוח השידורים של הבוקר והצוהריים.