הבחירה שלי בנושאים לכתיבה ולשיח ציבורי נובעת מהמפגש היומיומי עם סוגיות שמעסיקות אותי מבחינה מחשבתית ואף בוערות בחיי הקהילה. כשאני שומעת שוב ושוב על פער בין ההלכה לבין המציאות, על כאב שדורש מענה, או על תופעה שמחייבת התייחסות – אני יודעת שהגיע הזמן להעלות את הנושא לדיון ציבורי. למשל, המאבק שלי בנושא המקוואות צמח מתוך העובדה ששימשתי כבלנית מתנדבת ומשיחות אישיות עם נשים שחוו פגיעה או השפלה. כך גם המעורבות שלי בנושא פגיעות מיניות במרחב הדתי – היא לא נולדה מרצון תיאורטי, אלא מתוך מפגש עם מציאות כואבת שדרשה סיוע כדי להאבק ולשנות את המצב. אני מאמינה שתפקידי כרבנית הוא לא רק ללמד ולפסוק, אלא גם להיות פה לקולות שלא נשמעים מספיק, ולהביא את הכאב והאתגרים לשולחן הדיון הציבורי והתורני.

החשיפה התקשורתית היא כלי לקידום שינוי חברתי מתוך דיאלוג ואחריות. היא מאפשרת להעלות נושאים חשובים לסדר היום הציבורי ולקדם שיח מכבד ומעמיק בסוגיות מורכבות.

סיפורים אישיים מאפשרים יצירת גשר והזדהות. כשאשה שומעת או קוראת על התמודדות דומה לשלה, היא מרגישה פחות לבד. וכך כל אדם – מבוגר וצעיר. סיפורים אישיים גם מבהירים עד כמה ההתמודדויות קרובות אלינו ועד כמה יש ציפיה מבעלי סמכות להידרש לכך ולא להתעלם.
זה חלק מיצירת קהילה וחיבור עם אתגרים דומים.