כמו טבעו המפתיע של כל אוקסימורון, גם הפיוט "אנא בכח" יוצר שילוב בין מה שנדמה כהפכים. מילות הפתיחה מבקשות בלשון עדינה את נוכוחות הכח. פציחה שכזו מעניקה תחושה מבטיחה, השערה שיימשכו מילים נוספות בעלות גוון דומה. ישנה תקווה אצל הקורא לעוצמה ואקטיביות שירוככו במילות עידון. אפשר לשער גם שתהיה כאן איזו דרישה לשינוי סדרי בראשית וכמיהה להפעלת מופתֵי האל בצורה של רושם בל-ימחה.
אולי זה באמת מה שיש בפיוט.
אולי כולו אומר כח ובאמת רצון מתמשך בו.
אולי אנחנו לא מבינים מהו כח. אולי בבקשת כח, יש בעצם תחינה לרוך. שמא אין חובה לסלוד מנוכחות כח בעיקר אם זהו כח של שמירה, דאגה וניהול העולם? שמא הענין הוא בעוצמה מלטפת, בחוויה של היסמכות על כח גדול יותר?
ארבעים ושתים אותיות הן אחד מתצריפי שמות האל הבלומים עבור המון העם. זהו אחד מן השמות הארוכים, אם כי איננו הארוך ביותר. כיצד יכול הדיוט בעל כוונות תפילה לבטא את אותיות בסדר שאינו מכיר? אפילו סיפור חסידי על היות אמירת האל"ף-בי"ת על פי סדר איננו יכול להיות מקביל למה שהינו אי-סדר ברור עבור הרחוקים מהכרת סימון האותיות בין פסוקים שהביא לקיום שם קדוש. כיצד ניתן לצקת משמעות אל כל אות ואות אם לא מבינים את הפרטים ואת התמונה הכוללת?
לקידוד הזה יש פתרון יוצא דופן. שלא כמו באקרוסטיכונים אחרים שבפיוטים מִזְמנים שונים – כאן עיקר הענין הוא שכל מילה ומילה יוצרת רצף בעל משמעות. כאן כל מילה ומילה מחושבת והיא היא המביאה לשותפות בתפילה שהיתה מכוסה והרי לפתע משהו ממנה מתחיל להתגלות, ועדיין לא באופן מוחלט.
אם כן, קריאה בצירוף עמוס של ארבעים ושתים אותיות מקשה. פירוקו לשבע זוגות של מילים מאפשר לנשום. הפיוט מפרק את כל האותיות כולן למילים עצמאיות.
בין הזוגות, רק זוג אחד נראה כמתקבל על הדעת ממש ואיננו נסתר במידה רבה והוא: קר"ע שט"ן. לא שאפשר להבין מיהו אותו "בעל-דבר", מהו המעשה המכריע אותו, ובכל זאת – רק עם הצירוף הזה ניתן לחוש איזו הכרות לא לחוצה בתחילה. מעניין להבחין כי אין העיקר בדרך ההכרעה, אין הרחבת השם הקדוש בתוך הפיוט נעשית דרך מילות שיטנה כנגדו וקריאה לקריעתו. ענין זה רמוז בראשי התיבות.
בשאר הזוגות עומד מעשה הפירוק וכולל בתוכו את כוונות המתפלל לישועה. את דרך חינחוניו על כך שהוא מחוייב, על כך שהוא מנסה לעשות רצון האל – ועתה הוא מעתיר ומבקש אצבע אלוהים ברורה בימיו.
מתברר שהפיוט מבקש להרבות בטוב, בְּרוֹך, בהתקדשות. יש כאן הַטְעֲנה של כוונות בינות לאותיות, יש כאן עירוי של ייחודים באמצעות הרחבת העיצורים הבלומים הלא נגמרים.
אילולי היה נכתב פיוט זה קשה לשער שהיה ההמון יכול ליטול חלק במעשה ההתקשרות עם מידותיו הנסתרות של האל. פיוט זה מהווה אפשרות להצצה פעילה אל השפה העושה שימוש בכח שבשפה, שלא בדרך המוכרת, שלא בדרך המובנת לכתחילה.
המסתורין שבשמות הקדושים מעלה תמיהה ואולי גיחוך מול הזר שמבקש להפוך אותן למובנות ומוצא שוב ושוב – רק הגיה ג'יברישאית. לדוגמא, אפילו הידיעה שבשם בן מ"ב האותיות יש חזרה של שש פעמים על שבע הספירות התחתונות איננה מביאה להבנה הנצרכת. כלומר, זו כמעט דריכה במקום – הידיעה שיש שבע ספירות הינה המשך בדיבור מקודד.
מה יעשה המבקש להריח את המתרחש מבעד לחרכים אלו? הרי ברור לכל שאותם שערים הנעולים אינם מיועדים אלא לכל אחד ואחד במיוחד, כ'שומרי הסף' הקפקאים.
אל מול המציאות החתומה הזו בא הפיוט "אנא בכח" ובריש גלי מפשט. ההפשטה נמצאת קלה לעיכול ומאפשרת סוף סוף שיחה עם הרבדים הגבוהים והבלומים. לפתע כל בר-נש יכול להיות שותף. כולם יחד יכולים לומר מילים שאמנם חסרות פעלים וקישורים נוחים למחשבה אבל, ככתב חידה הן אינן כה סבוכות עוד.
המקצב הנוצר מהחלוקה המתמטית הפשוטה לשבע שורות, כשיש שש מילים בכל שורה מאפשרת מיקוד של המחשבה, הכלה של חלקים מהשם הארוך ואולי אף אימוץ של איזו שורה כמנטרה אישית. נוהג ההוספה של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בתום אמירת הפיוט כחלק מהתפילה, מעניק תחושה של תחנה בדרך. כתחנות אחרות, בהן מופיעות מילות פסוק זה, גם כאן ניתנת תחושה של השתתפות המלאכים העונים כולם יחד למילים גבוהות אלו.
אלו הנוהגים לומר את הפיוט, גם בתוספת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" עושים זאת בזמנים שונים בתפילות: לאחר הזכרת הקרבנות בשחרית ובמנחה, בקבלת שבת בין פרקי התהילים ל"לכה דודי", בחזרת במוסף של ר"ה ויו"כ. כן גם עושים שימוש בפיוט בקריאת שמע שעל המיטה, בשבע ההקפות של שמחת תורה, בספירת העומר ובהדלקת נרות חנוכה. יש אף המשלבים אותו באירועי חיים יוצאי דופן ואף בליווי המת. כל השימושים הללו מעידים על הרצון להאחז בכח שבשם מ"ב בכמה מן הרגעים שאף בהם יש רצון בהתעלות. יש אף המסבירים כי אמירת הפיוט נקשרת לזמני מעבר בחיי אדם – שינוי בין חלקי היום והשנה, מעבר בין חול לקודש, בין טמא לטהור, בין חושך לאור ובין העולם הזה לעולם הבא. נראה שהצורך לשלב את המילים הללו נובע מצורך בהתחזקות ובהנכחת כוחות השמירה של האל.
הפיוט פונה אל האל שיברך את המתהלכים במציאות. הוא פונה בצורה של גוף שני רבים. זו בקשה. אין בו יראה ושימוש בלשון מרוחקת, מאידך גם אין בו עודף קרבה. לא הייררכיה של גוף שלישי רבים, לא מחיקת מעמדות של גוף ראשון רבים. יש כאן דו-שיח מורחב. אין את האינטימיות של אני-אתה אך, יש את הרווח של הקהל המרחיב את המפגש.
לצד הבקשה ישנם דברי חנופה כדרך הצבעתנו תדיר על מלכנו ועל היותנו עַמוֹ. דרך אחרת נפתחת כאן – שוב אהבה ומחוייבות, שוב צורך בניהולו אותנו – אך בעיקר יש הישענות טוטאלית.
לאורך מילות הפיוט מתברר שאנו, האומרים אותו כתפילה ולא כמעשה טקסי-ספרותי, מבקשים להפיג כל צרה האורבת בשם הרצון בייחוד ובהיקשרות בטוּב האל. אנו מזכירים את תורת הגמול בצורתה המיטיבה עם המתקדשים ובד-בבד אנו מעידים על ויתור בתחום העצמאות. איננו רוצים בה. עודנו נשענים ואיננו מכחישים זאת.
הפיוט נגמר בהבעת הצעקה הברורה השרויה תדיר בתוך המציאות החסרה, בתוך אי-הבהירות שהיא מנת חלקי היומיום. כל שנשאר הוא להותיר את הפתרון בקרב המבין את הנעלם מתפיסתנו. הוא שאיננו תלוי בנו, כפי שאנו תלויים בו – יכול להרגיע ולסדר צרה הידועה לנו, ושאינה ידועה. עומס האותיות שהפך לעומס מילולי הופך לבסוף לפינוי מקום להתחוללות הכרעות הנשגבות גם מכל התרוממות והתקדשות שאנו שואפים אליהם.
עובדה היא כי בתקופה זו, בימי השוב"בים נהוג לעשות שימוש בפיוט זה לשם העמקה בכוונות בזמן זה. הזכרנו קודם לכן את השימוש בפיוט זה ברגעי מעבר.תקופה זו המזוהה כרגישה לכוחות לא רצויים מן הצד האחר, מעוררת רצון לעבור ולהתקיים רק ב"סטרא דטב" שבחיים. על מנת להגיע למצב זה מוזמן האדם להשקיע מאמצים בעבודת האל שלו ולהתפלל מעבר להרגליו.
ימים אלו מתחילים בשבת של פרשת "שמות". בפירוש הזוהר על פרשה זו[1] אומר רשב"י כי כאשר יעקב ירד מצרימה, ירדה גם השכינה ובכך הועשרו המצרים (ח"ב ד:ע"ב)[2]. כמו ש"בני ישראל" זהו יעקב ובניו, כך ה"שכינה" – זוהי האלוהות ומלאכיה. כמו צל הנילווה ליורדים למצרים, כך ישנם נוספים שהגיעו עימם. רשב"י מתאר שירדה "חיה אחת" ששמה הוא "ישראל" למצרים והיא ביטוי של השכינה. לצד חיה זו, ירדו גם ארבעים ושנים השמשים שלה. לפי הפירושים המקובלים מספר כמותי זה מצביע על מלאכים מסויימים שהיו עימה. אותם מלאכים פועלים לרב כקבוצה בת ארבעים ושנים. פועלם אמור לגלם יכולת מסויימת האצורה בשכינה אשר ברצונה להתבטא. הם אלו המגולמים גם מבעד לשם שאמור לעורר אותם – השם בן ארבעים ושתים האותיות, כמספרם. משמע, שעם תחילת תקופת השובב"ים שהינה תקופה של השתדלות גדולה בעליונים, הרי יש על מי לסמוך כאשר סומכים את שם מ"ב אל בקשת ההתקדשות בשלבי מעבר מסוגלים אלו. הרי, כבר בזוהר קישרו את השם בן מ"ב האותיות לאירועים המתוארים בתקופה זו בקריאה בתורה. אנו למדים מכך שלאורך התקופה בה עוברים בני ישראל טלטלות במצרים וזוכים לצאת ממנה כמסופר בבתי הכנסת בשבתות, רואה עצמו הקהל הקורא כשותף. הוא מבקש לעורר את הרוך העצום הקיים באל ולהמשילו עליו כאילו אין פרגוד בין העלילות של אז והיום, בשמים ובארץ.
עתה מובן מדוע ישנם בפיוט "אנא בכח" דברי חנופה, בקשת שמירה, היזכרות במייחדים ואף דרישה להקשיב לצעקה של העם המעתיר בתפילותיו. לא על היחיד מבקש המתפלל באמצעות השם בן ארבעים ושתים האותיות, כי אם על הכלל שהרי כולם בתהליכי מעבר, כולם זקוקים לתנופה עדינה בקיומם.
מבט ראשון בפיוט העניק את חוויית אי-ההבנה. למבוכה זו קשה להתפוגג כאשר מבקשים לחשוף כתב מקודד. דוקא ההבנה כי יש מי שמאמין שלאותיות דרכי פעולה דרך סדרים נסתרים מקֵלה. הפיוט איננו כלי לדרישה של שינוי סדרי בראשית, הוא אינו רוצה במופתים יוצאי דופן. יש בו שמירה מתוך מחוייבות הדדית ורצון בדו-שיח של המתפלל עם האל. לא בטוח שידיעת מכמני כל רבדי השם הקדוש דרושים כדי לגייס הכוונה הנכונה לפעולת השכינה. מנגד, ידיעות נוספות מאפשרות עירויים נוספים של כמיהת חדרי הלב למלכות הבלעדית.
פורסם לראשונה באתר הזמנה לפיוט בשנת 2009.
תמונה ראשית: Flying Hebrew, Or Hiltch, Flickr
תמונה בגוף הפוסט: Window Type, Nir Tober, Flickr