המשורר יצחק גווילי נע בין שני עולמות: עיסוקו המרכזי כרואה חשבון ועבודתו השירית שנפרשת בעשור האחרון, כעדות למחויבות פנימית שגיבש כבר בצעירותו. בראיון למדור ״גלוית עיניים״ הוא מדבר על מסלול חייו, על שורשיה של השירה שבלבו, ועל נקודות ההשקה בין זיכרון אישי לבין הקיום המשותף.
גווילי מספר כי חוויותיו במלחמת לבנון הראשונה עיצבו את זהותו ופתחו בו צורך מתמשך בכתיבה. את שיריו הוא בונה לאורך זמן מתוך רישומים ופתקים, וחותר ללשון בהירה, נקייה, מדויקת – לשון שנעה בין מקרא לפיוט, בין קול אישי לשפה יומיומית.
עבורו, השירה מהווה דרך לבירור מוסרי, למפגש עם כאב, ולעתים גם למבע של תקווה. אף שאינו מגדיר עצמו אדם מאמין, הוא רואה בשיר מעין תפילה חילונית – שיחה שקטה עם מה שמעבר.
בראיון הוא מתייחס גם לדיאלוג עם קהל הקוראים ברשתות החברתיות, לחשיבות שמירת הכתיבה לצד עבודה יציבה, ולשאלות של נחמה, אחריות וזיכרון.
