לרגל צאת ספר הביכורים ״מה שמכריע הוא המבט״, שוחחנו עם המשוררת והפסיכולוגית הקלינית אורה ברקן על שפה, יצירה, הגירה ושייכות. ברקן, ישראלית המתגוררת בקליפורניה, כותבת מתוך נקודת תצפית כפולה – בין מקום למרחק, בין קונקרטיות לפואטיקה. היא רואה בכתיבה דחף קיומי, כפי שוויניקוט תיאר את הדחף היצירתי, ומבקשת לאפשר לו מענה מתמשך בתוך חיי היומיום.
ברקן כותבת בלשון ישירה, לרוב ללא קישוטים, בשילוב של הומור ואירוניה עדינה. שיריה נעים בין רגעים אינטימיים לבין שאלות קיומיות וציבוריות, ובין יחסים בשוליים – משפחתיים, תרבותיים, גיאוגרפיים – לבין מבט פנימי על הגוף, הזמן והשפה. היא עוסקת בקשרים ובאובדן קשר, בחיפוש אחר בית, ובתנועה בין זהויות. העברית עבור ברקן היא שפת שורש, גם כשהיא נטועה באדמה אחרת.
במהלך הראיון התייחסה ברקן לתהליכי הכתיבה שלה, לחשיבות תרגול קבוע של כתיבה גם בלי להמתין להשראה, ולמקומות שבהם מופיע שיר – בין השינה לערות, בין טבע לתודעה. היא הדגישה את הצורך לשמר "תודעת מתחיל", גם בשלב מתקדם.
שיר מרכזי בספרה, "שיער־מונודרמה", עוסק בנשירת שיער נשית ומבקש לנסח מבט מורכב, רגיש וחומל על הגוף הנשי, על התבגרות ועל מה שמוסתר. בעיניה, הכתיבה אינה רק תיעוד של חוויה – אלא מעשה שמחזיק אפשרות של תיקון ועדות.
