דבר תורה לפרשת תזריע-מצורע ה'תשפ"ה

דבר תורה לפרשת תזריע-מצורע ה'תשפ"ה

על דיני טומאה וטהרה של יולדת ומפלת, הרגישות הנדרשת בהבחנה ביניהן, והצורך בתמיכה רגשית וקרבת לב אחרי אובדן הריון.

כתוב את הכותרת כאן

דבר תורה לפרשת תזריע-מצורע ה'תשפ"ה - הרבנית שרה סגל־כץ

אזהרת טריגר על אובדן הריון והפלות.

נדרשת רגישוּת: להבדיל בין יולדת למפלת.

פרשת תזריע הפותחת את צמד הפרשות הנקראות השבוע, מתחילה בדיני טומאה וטהרה של היולדת. ההבחנה המקראית והחז"לית בין מראות דמים אצל כל אישה לבין מראות דמים אצל יולדת – אינה נהוגה בפועל. ה׳טומאה והטהרה׳ מספר ויקרא המהווים חלק מה׳איסור והיתר׳ להלכה בימינו, כוללים בדיוק את אותם איסורי קרבה לאחר לידה ולאחר הפלה (אלא אם היה ההריון בן פחות מ-40 יום) וימי נידות בעת וסת ('שגרתית').
נדרשת התבוננות ורגישות יתרה לשיח ההלכתי הכורך את היולדת והמפלת יחד כאילו אין תהום פעורה ביניהן; כשחז"ל טוענים "שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם" (נידה כא ע"ב) – הכינוי לרחם בתור "קבר" מהדהד במלוא עוצמתו. האישה המפלת חווה קבר של ממש בגופה.

נֵפֶל | שרון רמר ביאל

כְּבָר בַּשָּׁבוּעַ הַשִּׁשִּׁי נִשְׁמַע הַדּוֹפֵק
הוֹלֵם בְּחָזְקָהּ בְּדַפְנוֹת רַחְמִי
וְלִבִּי הֶחְסִיר פְּעִימָה
 
שִׁבְעָה שְׁבוּעוֹת אַחֲרֵי נָדַם הָרֶחֶם
וּמֵאָז תּוֹהֶה לִבִּי כְּבָר שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים
מִי עוֹד זוֹכֵר אוֹתְךָ חוּץ מִמֶּנִּי

בניגוד לאנגלית המבחינה בבירור בין miscarriage (הפלה טבעית) ל-abortion (הפלה יזומה), העברית מסתפקת במילה 'הפלה' לכל המצבים – דבר היוצר לעתים עמימות רגשית וחברתית שאינה מיטיבה עם הנשים החוות אותה.
אישה העוברת הפלה – בין אם בשלב מוקדם, באמצע או בשלב מאוחר של ההריון, בין אם הפלה ׳טבעית׳, כירורגית או לידה שקטה, מרצון או שלא מרצון – נושאת כאב עמוק. גם בן הזוג (אם ישנו) שותף לאובדן וכל מקרה הוא עולם ומלואו של כאב וצער. חוויית הכאב עצמה משתנה מאישה לאישה וממקרה למקרה. ישנן נשים שאינן חוות הפלות כלל, רבות מתמודדות עם כך לאורך חייהן, ועבור חלקן זוהי התמודדות חוזרת ונשנית.
בתקופה שלאחר הפלה לסוגיה חיוני לזכור שהצורך בתמיכה רגשית וקרבת לב גובר פי כמה. חיוני לזכור שכשם שבימי 'שגרה' של נידה קרבת הלב אפשרית גם בתוך גבולות ההלכה, כך ובעיקר אחרי הפלה – נדרשת קרבה רגשית מתוך חום, חיבה והכלה, המאפשרת לבני הזוג לעבד את האובדן. הצרכים הרגשיים והמעשיים משתנים – חלקם חדשים וחלקם מוכרים אך לובשים צורה אחרת – ואפשר לשער ששִׁיּוּם ההתמודדות עשוי לסייע.

* | אהובה רקנטי

הַשֶּׁקֶט
שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לְשׁוּם שֶׁקֶט
לֹא זֶה שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעָרָה
וְלֹא זֶה שֶׁאַחֲרֵי שׁוֹךְ הַמַּיִם
שֶׁקֶט
הַנִּבָּט מֵעֵינֶיהָ כְּשֶׁהֵן מְחַפְּשׂוֹת לַשָּׁוְא
תְּנוּעָה
פְּעִימוֹת
הַשֶּׁקֶט הַמֻּחְלָט
חוֹתֵךְ כְּוַדָּאוּת שֶׁאֵין לָהּ סוֹף
וְהַיָּדַיִם הָרֵיקוֹת 

הלכות נידה מושתתות בעיקר על שתי פרשות השבוע וראוי להכיר אל שלשלת מחשבת ההלכה ובתוך כך גם את ייחודיותה של האישה המפלת – זו שגופה נשא חיים וחווה מוות, וכעת מתמודד עם הגעש, האבלות ובקשת השיבה לחיים. באם ניתן מקום ראוי בשפה בה אנו בוחרות ובוחרים, נוכל אולי גם לבטא טוב יותר את הרגישות הנצרכת – באופן אישי, זוגי וקהילתי.

פורסם במקור באיגרת קולך

תכנים נוספים:

Scroll to Top