יוֹדַעַת: מָצוּי וְנָדִיר נָדִיר

הַשְׁכָּמָתִי קְשׁוּרָה בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ הַלֹּא מֻכָּר, אֶל אַרְבָּעִים יוֹם גְּנוּזִים, אֶל חֲשַׁשׁ לִקּוּטֵי אוֹתוֹת לַשָּׁוְא.

חושבים שנוצר ואקום. אומרים לך תחיי בתודעה שהרווקות היא פרוזדור לשלב הבא, הנישואין. ואז את מוצאת עצמך שם זמן רב...ואז זה באמת מגיע ואת עומדת תחת החופה וההוא שהיה כמהון עכשיו הוא נוכח, יציב וממשי. ואוהב. ואת גם כן. כמה פשוט.

היא שוב עזבה את ברלין. עוד יום של התהלכות כבת המקום וכזרה גם יחד. שוב היא נפרדת בטקסיה האישיים שאינם משל הזמן הזה ושלגמרי חבוקים בו.

חמישי בצהריים חורפי מדי עבור איילה. דירת החדר לא מכילה עכשיו קסם. היופי פג בשעות כאלו מרצפת החצר ועציו. איילה מרגישה שעוד שבת בצפת דירושלים תחנוק בה את הצמא האמיתי לַשביתה הנדרשת.