מה פועל בזה אשר מורגל להקדיש עצמו לאמירת תיקון חצות מדי ליל איזו תלבושת מולבשת על נפשו עם בוקר? מה מחוללים דברי הכאב על גלות השכינה ועל העולם הפגום, הנאמרים לילה לילה?אילו חדרי נפש נפתחים בשעות קטנות אלו, הסמויות מן היום הגדול ורב הפעלים?
מה ננסך על זה אשר מבקש באשמורת הבוקר של שבת את הגאולה? אילו לבושים עוטה הוא בתעוזתו לדרוש מהמלך הגדול כי יאחד את הדוד והרעיה? מה מעוררים בו דברי הגעגוע על מציאות שלמה שנתרחקה ומתקרבת, בו בזמן? אילו מרחבי כמיהה מתעוררים עם בוקר שבת חורפי בו נפשטת היד, בצוותא, כלפי שמיא?
הכיצד מתכללים רגעי תיקון חצות ושירת הבקשות בנשמתו של אחד? מהו המקצב הנרשם בנשמתו של זה אשר מכוון עצמו לתקן את “פרצופי רחל ולאה” ואחת לשבוע משייט בפיוטי בית החמדה של אדון הנפלאות?
האם באמת אותו אדם הוא זה האומר את תיקון חצות ואת שירת הבקשות? מי היא הנשמה המצליחה לבכות על גלות השכינה, לילה לילה, בימות החול, ולפייט על אותם אירועים בשבת, בטון של “הנה זה עומד אחר כתלנו”?
תמיהה בי, על אודות היכולת לבכות אל האל ולדרוש ממנו, בו בזמן. הערכה בי אל אלו אשר אוחזים בכאב ובאמונה יחד. המביעיםיכולת להתאבל ולחלום יחד כמעין אקרובטיקה נשמתית הנדמית כשיא השיאים של שיר השירים.
סיפור האהבה, ההחמצה והנסיונות הרבים להגיע לאיחוד, מאפיינים את הרעיה והדוד. אפיונים אלו טמונים בטקסט המקראי ובמדרשים הרבים עליו. מקומם המיתי במיסטיקה היהודית הפך אותם למייצגי הקשר בין כנסת ישראל לאלוהיה, קשר המאפיין באופן על-היסטורי את אשר קרה ויקרה בין העם לאל ובין חלקי האלוהות הזכרית לנקבית. אשר על כן, מהווה מגילת שיר השירים תשתית לטקסטים רבים ולהתכווננות במחשבה ובמעשה הדתיים-אקסטטיים. לכאורה, אין קל מאשר להגיע להכרות ובקיאות במגילה וכך לפענח הגות המאוחרת לה. אבל פיוטים, בשונה מטקסטים של לימוד, פורטים על מיתרי הרגש העמוקים. בנקל עולה ההכרה כי המילים המושרות והלחן המתפתח מספרים סיפור עמוק וקדום על געגוע אינסופי. אכן, קל לזהות כי מירב הפיוטים נשענים על רגעי הקרבה של הדוד והרעיה ועל רגעי ההבטחה כי ישנה אידיליה אפשרית. אותו הגעגוע מפתיע בנוכחותו. ההפתעה נובעת מכך שאותו הסיפור של שיר השירים יכול לעורר געגוע המעלה דברי קינה ובתוך כך מחצין את האבל על האיחוד שעוד לא נסתיים, ומנגד, אותו הגעגוע מסוגל גם לבטא את הבטחון כי ההשלמה והאיחוד בוא יבואו. בטחון זה נוסך תקווה ופותח אפשרות לפייט על מחוזות עוד-לא-ידועים של בנין הבית ושפע של חסד הדדי.
שימושו של הפיוט “דודי ירד לגנו” בשירת הבקשות (של יהודי מרוקו) הוא כפתיח לכל שבת ושבת, בתוך כל מכלול הפיוטים המיוחדים לאותה שבת. תקופת אמירת הפיוטים הינה בחצי השנה החשוכה שבין תקופת החגים של תשרי ועד לבוא חג האביב. מתחילת הקריאה בתורה – ‘שבת בראשית’, ועד הכרעת עמלק ב’שבת זכור’. אי אפשר להתעלם מהתאורה העונתית האופפת תקופה זו. ההולכים אצל חבורת המבקשים-מפייטים מבטאים את הפחד, הידוע זה מכבר. הפחד מן האפשרות כי כל יום המסתיים, כל תקופת הימים הקצרים והקור החשוך – אינם אלא קרבה אל סוף העולם. כפחדו של אדם הראשון מתום הקיום עם בוא החושך, כך אנו שוב ושוב מגלים כי הנשמה מספרת בתקופת מחשך זו על החשק האדיר לתקומה רוחנית ולקימום בעליונים ובתחתונים.
הפיוט “דודי ירד לגנו” מכיל מתח ברור בין כאב המציאות לבין הידיעה כי יש מימד אחר, קדום וצפון, שניתן ליהנות מזיווֹ ולוּ על ידי אזכורו במילים:
סִפַּיִךְ אֶבְנֶה וּשְׁעָרַיִךְ אָרִים וִיסַדְתִּיךְ סָבִיב סָבִיב בַּסַּפִּירִים
וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשׁוֹתַיִךְ מְאִירִים וּבְנֵי הַיִּצְהָר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי בִגְדֵּךְ צִיּוֹן כִּי בָנַיךְ אֶגְאַל עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן
עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר בְּבִנְיַן אַפִּרְיוֹן הַשְׁמִיעִינִי קוֹלֵךְ תַּחַת אַהֲבָתִי
עצם ההעזה לדרוש בפה את אשר חסר ואף לשייט בתחום הפנטסטי, היא המאפשרת את הגעת הניחוחות אל חדרי הלב.
בין אשמורת הבוקר לאור הממשי, בין שליטת הלבנה למלוכת החמה, בין הגעת החורף לעזיבתו – מתמידים המבקשים ומקדישים את הפצעת השבת עליהם לשם תחינה מאדון כל העולמים שיקיים את נבואות האחרית. את החורבן אנו כבר מכירים היטב. קריסת המלכות הנאמנה, הבית המגן ושפע נשיקות הבורא – מוכרים היטב לזה אשר עיניו לא נשזפו במלכות השלמה. אשר על כן, אין לו אלא להיות בטוח כי אכן יזכה למימוש הנכסף של החיבוק הגואל: “וִימִין חֶשְׁקוֹ תְּחַבְּקֵנִי נָגִילָה בִנְאוֹת דֶּשֶׁא וּמַעְיַן גַּנִּים”.
יש מי שמורגל לחוש בימיו ובלילותיו את הכאב הצורב על גלות השכינה ועל השבר שעוד לא תוקן. יש להניח, כי אותו אדם נתקף לעיתים במיחושי הצער, גם מחוץ לזמני התפילה. מוכר המנהג שלא לנגן ברוב הדר בשמחות, בתוככי ירושלים השבורה. פחות מוכרים הם הרגעים האישיים בהם היגון נוכח, בהם המרחק הוא מוחשי. זה אשר אבלות זו מוכרת לו, מכיר גם את הקושי שביציאה מתודעה זו. כובד המשא של מוחשיות החורבן יכול להרחיק לעיתים מן השמחה המלאה הנדרשת בתוך מהלך הימים ומעגל השנה – וכי איך ישמח אדם בשמחת בית השואבה, בעודו חש את אבדת אירוע זה, במלואו, מעולמו? כיצד יעלוץ אדם ביציאת מצרים, בעודו מכיר שנות יתמות ארוכות יותר בהן כנפי הנשרים נגנזו ונגוזו?
כמה נפלא לגלות שאת רגעי האבל אין צורך לעבור לבד. בעת שירת הבקשות, יושב המפייט הראשי ומוביל בצוותא את החבורה אל ביטוי הכאב יחד. כמה אומץ וכמה עומק יש במעשה ההתאבלות החוזר על עצמו כל שבת והמתיך מתוכו בתוכו יחידים לכדי גוש עוצמתי המחיש את דפיקת הדוד. כך ניתנת האפשרות להיות בגלות, לבקש את הרפואה למיצרי החורף והחושך והאפשרות להעז ולתבוע שיימשח האביב עלינו.
הפיוט, הפותח את שירת הבקשות, מכיל התייחסויות ברורות וסמויות לשיר השירים, אך לא רק, כי אם גם מזכיר את נבואות החורבן אשר מימושן גלוי לעין, ואת נבואות האחרית המבקשות להתממש.
בשונה מהתפאורה השבורה של זמן תיקון חצות בו מקוננים ובוכים על שבר בני האל והאלוהות ממש, נבנית תפאורה דמיונית חדשה בשירת הבקשות. מתבהר כי הזריחה המתחילה מניעה את האפשרות לספר על זריחה שעוד תהיה. לעומת התוכן של תיקון חצות, בו מבכים את שהיה ומבקשים פדיון בזכות זכירת חסדים והבטחות קודמות, בעת שירת הבקשות ברור מאליו כי זכאין ישראל לגאולתם. בניגוד לפניה בדחילו ורחימו אל ריבון כל עלמין בעת תיקון חצות – בשירת הבקשות התעוזה נוכחת במלוא עוזה.
*
בראשית דברי תמהתי על יכולת האדם להגיע לבית הכנסת בשעות הקטנות ולומר בימות החול את תיקון חצות, ובשבת – את שירת הבקשות. תהייתי היתה על הדינמיות של הנפש, על המעברים בין הפעלת “שרירים” שונים. אותו אדם המקבל על עצמו להיות כליל המידות ומצטער על אחריותו לפגימת המציאות, מתברר כאותו אדם הזוכר לאל את הבטחותיו ואת ההשהיה הקשה לנשיאה. הוא מגלה לפתע פנים חדשות, כוחות נגדיים ומשלימים התובעים בבירור את החשת עת הרצון.
מפעים לגלות גם כי הפיוט “דודי ירד לגנו” מזוהה עם אותו הכותב של הקינה “קול ברמה נשמע” אשר היא השניה בסדר הקינות של תיקון חצות. ייחוס הכתיבה של שני פיוטים אלו לאותו כותב מגלה אפשרות להכיל את שוני המעמדות של הטקסים בהם נאמרים הפיוטים; שוני זה הינו אותו ניגוד שעמדנו עליו – התחינה והבקשה. שתי בחינות אלו מעידות כי יש קרקע משותפת ואוצר מושגים חופף לתיקון חצות ולפיוטי הבקשות יחד. ברם, העולה מקריאת הטקסטים של ריטואלים אלו, הוא שקולות שונים מדברים בהם. זהו אותו הפה שמדגיש בתיקון חצות את חרפת העם ואת אחריותו, ובשירת הבקשות חוזר ומספר, אך גם מפרט היטב, על התחייבות האל לגאולה.
ר’ חיים הכהן מארם-צובא מבטא ביצירתו שני פיוטים מזנים שונים, אולי את חלקי הנפש הקיימים בו-זמנית בתוכו. העובדה שרבים לפניו ואחריו פקדו את בית הכנסת משחרית עד ערבית וחזרו לתיקון חצות ולפיוטי הבקשות, הינה היסטוריה פשוטה ואולי גם טכנית. ברם, העובדה שאותו אדם ביטא בכתיבה נפרדת את ריכוזי ייחודיו הרוחניים מהווה תעודה ליכולת אקרובטית זו.
רושם עז עולה מקריאה צמודה של שני הקטעים –
הפיוט “קול ברמה נשמע” מבכה את הנפילה הרוחנית והפיזית של החורבן:
“יחידה רעיה אזי הייתי. וכבוד ה’ עליון אני נקראתי.
ועתה לתחתיות ירדתי. ודודי ורעי לרום עלה”.
ובהמשך מספר גם על ההשלכה מלפני האל:
“ממרום הוּשלכתי ברוב מגנה. שָלַח אש בעצמותַי וירדנה.
ויצאתי בגולה בדד כאלמנה. הָגלה יהודה הגלת שלומים כּוּלה”.
הפיוט “דודי ירד לגנו” מתאר את אותה המפלה, אך לא נוכחת ההפרדה בין החורבן לגאולה. הגעגוע למלוכה המתוקנת מובא בצמוד לתיאור מימוש ההבטחה:
אֵלֶיךָ דוֹדִי נַפְשִׁי אֶשָּׂא אֵיךְ אֵשֶׁת נְעוּרִים הִיא גְרוּשָׁה
מֵאָז הָיִיתִי עַל לִבְּךָ חֲרוּשָׁה וְעַתָּה הִמְלַכְתָּ אֵשֶׁת זְנוּנִים
בִּתִּי אַל תִּפְחֲדִי כִּי עוֹד אֶזְכְּרֵךְ וּמֵאֶרֶץ רְחוֹקָה אֲקַבֵּץ פְּזוּרֵךְ
עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ וְגַם אָמְנָה אַתְּ אֲחוֹתִי
בפיוט המיועד לתיקון חצות, יש מעין גיוס אומץ רק לקראת סופו. במשך שישה בתים מקונן ר’ חיים על ההשלכה והטבח שחווה:
הייתי כְּכַלה בתוך אפריון. וענן יומם על מכון הר ציון.
הוּשלכתי לחוץ כעני ואביון. בגדַי לקח צר ואני אומללה.
כֹּהנַי וזקנַי טבחו אֹיְבַי. מַחזיקים בברית זרע אֹהֲבַי.
בָּנַי היקרים ובחורי. הלכו בשבי ועולָלַי בגולה.
רק בבית השביעי פונה הכותב בעדינות ומבקש את הפְּדוּת:
נא אב הרחמן תשוב לציון. עין בעין נראה בבנין אפריון.
והבית הזה יהיה עליון. ואז גאולים יפצחו צהלה.
ביצירתו השניה, משורר ר’ חיים הכהן לאורך כ”ז בתים על אודות אותה השלכה, אותו טבח אך מקפיד לשמור על מבנה של בית מקונן ובית דורש גאולה, כך שהפיוט חובק בעקביות את הכאב ואת אזכור ההבטחה:
גָּדֵל כְּאֵבִי כָּל עֵת אֶזְכְּרָה אֵיכָה שִׁפְחָה תִירַשׁ גְּבִירָה
וְהִיא עַתָּה מִתְנַכֵּרָה בְּשִׂמְחַת עוֹלָם וְנִטְעֵי נַעֲמָנִים
דְּעִי כִּי אֲחִישֶׁנָּה עֵת רָצוֹן וְתִשְׁאֲבִי מַיִם חַיִּים בְּשָׂשׂוֹן
אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה בְּיַד אִישׁ עִתִּי
ככל שהפיוט מתקדם ההקפדה על האיזון נמוגה ומורגשת תסיסת ההבטחה, כך שאזכורי הדווי מתמעטים:
תַּעַן לְשׁוֹנִי שִׁיר בְּסוֹד יְשָׁרִים עֵת יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל עִם אֵשֶׁת נְעוּרִים
וְהֵיכָל תִּוָּסֵד בְּרֹאשׁ הֶהָרִים בְּשַׁעֲרֵי צִיּוֹן נָעוּף כַּיּוֹנִים
חַלּוּ גִבּוֹרֵי כֹחַ אַחַי וּלְאֻמִּי יוֹמָם וָלַיְלָה לָאֵל אַל תִּתְּנוּ דֹמִי
יִבְנֶה צִיּוֹן וִיכַנֵּס נִדְחֵי עַמִּי מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת אֶל בֵּית חֶמְדָּתִי
כְּבוֹד יְיָ בְּתוֹכָהּ לְמוֹפֵת וּלְאוֹת הָאֵשׁ חוֹמָה אֲרֻכָּה סָבִיב לְהַרְאוֹת
נָא חִישׁ גּוֹאֲלֵנוּ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת הוֹשִיעָה יְמִינְךָ בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים
נראה כי התהודה העולה מקריאת שני פיוטים המיוחסים לאותו אדם, היא ההכרה כי כוחות וחולשות הנפש הקשורות באבל, יכולות להתבטא בהקשרים שונים ולומר את אותו דבר –
בשבילנו, שיר השירים הוא כתב התחייבות,
השמיענו.
פורסם לראשונה באתר הזמנה לפיוט.
