לאדם
עַכְשָׁו הוּא אוֹרֵז שְׁנָתוֹ
וְהִיא שׁוֹקֶטֶת אָזְנֶיהָ מִלִּקְרֹא –
יוֹדַעַת: מָצוּי וְנָדִיר נָדִיר.
קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ אֵינָן דּוֹחֲפוֹת לְהָצִיץ
בְּגִין דְּכָל הָנֵי תִּקּוּנִין.
עֵינַיִם חֲדָשׁוֹת שׁוֹחֲקוֹת בִּיצִיאָתוֹ לַשָּׂדֶה,
בִּהְיוֹתָהּ בַּמִּשְׁכָּן – מְצַפָּה וְגוֹבֶרֶת
מְגַלָּה: נַחַת נַחַת. כְּתֵפֶיהָ מְצַמְצְמוֹת חֲתִירָה
כְּשֶׁעַתִּיק פּוֹגֵשׁ בִּזְעֵיר בַּחֲבִיבוּתָא שְׁלֵימָתָא.
מַה שֶּׁצָּעֲקָה מִקְּצֵה הָעוֹלָם וְעַד קָצֵהוּ
רָקוּעַ בָּאַיָּלָה גַּם רָקוּם בַּתַּפּוּחַ.
מְדַלְּגִים יַחַד בְּסִטְרָא דְּטָב
כ”ד קִשּׁוּטִים עֲלֵיהֶם בְּרָצוֹן פָּשׁוּט.
חָשָׁה: בָּרוּר פָּתוּר.
תְּפִלַּת הַגֶּשֶׁם בְּשׁוּבוֹ
עָבֵיד לָהּ שִׂמְחָה.
פורסם לראשונה בגיליון כ”ט [מזמור ו’] – משיב הרוח