אדם ללא נחת מחפש קשר עם אלהים

התוודעותו של רוזנצווייג ליהדות המזרחית והחסידית, יצרה אצלו את הפילוסופיה של ההתגלות שמעדיפה את החכמה העולה מן החיים על פני ‘מחלת הפילוסופיה’.

פראנץ רוזנצווייג מת צעיר. טבור חייו היה טמון בגילאי העשרים שלו, מבלי לדעת כי אלה הם מחצית ימיו. יש בהגות היהודית אנשים שחיו פחות מארבעים ושלוש שנותיו ובכל זאת הצליח כוכבם לדרוך והמון דבק בהם, בחייהם ולאחריהם. רוזנצווייג נותר בגדר חידוש עצום עבור הסביבה האינטלקטואלית של האקדמיה והפריפריות שלה. הוא לא הפך לעמוד ענן או לרועה-מיתי עבור אנשים רבים החיים את השגרה ואף את השגרה הדתית, למרות שיכול היה להביאם לנסיקה של ממש.

כאירוע אישי, מהווה מותו של רוזנצווייג בגיל צעיר יחסית מקרה טראגי ומעורר חמלה על שנותיו האחרונות עת סבל מניוון שרירים והתקשה לתקשר עם מרבית קרוביו. מעבר לחוויה האישית, מותו מהווה אובדן של האפשרות להיכנס באופן נטוע יותר אל קהל רחב התוהה על משמעות היהדות. אף על פי שרוזנצווייג כתב את פסגת יצירתו כהצעת שיטה פילוסופית חדשה, ואף יצא כנגד דפוסים חזקים ומוכרים, ואף על פי שידיעותיו ביהדות בעת הכתיבה היו בסיסיות ביותר – הוא עמד באינטואיציה חדה על תכנים שיכולים להיות רלוונטיים לא רק לבעלי ביוגרפיה קרובה לשלו ולא רק לבני זמנו. אשר על כן, מותו המוקדם חיבל באפשרות ליצר שיח מוכר יותר של דתיות יהודית. נקודת ההכרעה שבה בחר ביהדות מתוך סך האפשרויות והבלבולים שהיו סביבו, יכולה להיות רלוונטית גם לימינו אנו.

כוכי המרתף של מהותי

בשנת 1913 קרה לי משהו, שאם אומר לדבר עליו, לא אוכל להגדירו אלא במלה התמוטטות […] הבחנתי כי הדרך שבה הלכתי הובילה אל בין דברים שאין בהם ממש […] בתוך קרעי כשרוני ביקשתי למצוא את עצמי, בתוך כל הריבוי ביקשתי את האחד. כך קרה שירדתי אז לתוך עצמי (על-כך לא ניתן לדבר אלא במשלים) אל כוכי המרתף של מהותי”

(מכתב מאת פראנץ רוזנצווייג לפרופסור מיינקה, קאסל, 30.8.1920,

בתוך: מבחר אגרות וקטעי יומן, עמ’ 194-196)

פראנץ רוזנצווייג כתב על מה שעבר מבעד למרחק של שבע שנים. באותה תקופה חש כי כל כשרונותיו וכלי מחשבתו לא עומדים לו אל מול חדלון הקיום. רושם אותם ימים התברר בדיעבד כבעל השפעה מכרעת על חייו. עוד שנים לאחר מכן, אם בצמוד ואם ממרחק רב, הושפע רוזנצווייג מאותה אימה שמוטטה אותו והכריחה אותו למצוא חרך של אור ודרך סדורה שתציל אותו מהיגון שחווה.

אפשר לומר כי חוויה קשה זו בישרה את אותה ‘ירידה אל כוכי המרתף’ שהביאה את רוזנצווייג לתהליך נוקב של חשבון נפש עם כר גידולו. הוא בא חשבון הן עם העולם הפילוסופי והן עם העולם התיאולוגי, שהיה בקי בשניהם בעקבות לימודיו. שני עולמות אלו מילאו את מחשבתו ותבעו לפתע הכרעה מעשית בדבר שיוכו הממשי ולא רק תִיוּרוֹ הרעיוני בהם.

כארבע שנים לאחר המכתב שיועד למיינקה, דיווח לבן-דודו כי על אף שחשב הוא וחשבו אחרים כי יתנצר ויצטרף לאוונגליסטים, לא יעשה כן (נהריים-מבחר כתבים, ירושלים, תשל”ח. עמ’ 205). הוא תלה זאת בכך שחש כי הבנתו את ההתגלות עד כה, הינה הבנה חסרה. התחוור לו שכל ידיעותיו האינטלקטואליות בכלל, ואף ידיעותיו על הדת ומקום ה”התגלות” בחיים – אינן מספקות אותו. הוא היה כבר עמוס במחשבות חדשות שמתרוצצות בקרבו ואגב כתיבתו הוא מציג אותן כמבנה פילוסופי המחליף את הידע שצבר ועליו נסמך עד כה. את דבריו הוא פיתח על גבי גלויות ששלח הביתה, בעת שירותו הצבאי כתותחן במלחמת העולם הראשונה. רוזנצווייג יצא אל התנדבותו לשירות כשהוא טעון כבר בהבנה כי חייו חסרים דבר מה בתחום הרליגיוזי. הוא התייחס בכתיבתו פחות לחוויות הקיומיות מחזית המלחמה ויותר למפגשו ביהודים בעלי מסורת ספרדית. מפגשים אלו הדהדו בכתיבתו על אודות החיים ועל אודות פנים חדשות שנחשפו לפניו ביהדות. בסוף שנות שירותו נשלח לקורס קצינים בוארשה והתוודע שם ליהודים חסידיים. אז נפגש עם עולם התפילה שב’שטיבל’ וטולטל באופן ששינה אותו.

יותר משהיה בהתכתבות עם הבית צעד דיאלוגי, היה בה בקשה של שימור החולף במחשבתו ואחסון גלויותיו לימים שלאחר השירות הצבאי. כך, במהלך שישה חודשים וללא היצמדות לספריה ולקביים אחרים, שטח את הסיבות להכרעתו ואת דרך הבירור שקיים – והכל נגלה על גבי גלויות. עם שובו מן החזית ערך את דבריו והוציאם ב-1921 בספר “כוכב הגאולה”, שהפך להיות החיבור המרכזי של הגותו. הספר לא ביטא כתיבה אישית וחושפנית של הלכי נפשו, אלא נוסח כדיון פילוסופי מרוחק שביקש להתמודד עם הפילוסופיה המערבית ולהוביל אל הבנת ה”התגלות” במובן שהניח את דעתו ואל פלאיות “נס ההתגלות”, אותו זיהה רוזנצווייג ביהדות.

אל, אדם, עולם

“התגלות היא לעולם הערובה לכניסתו [של האדם] אל הנצח”

(כוכב הגאולה, ירושלים תש”ל, עמ’ 288)

עבור רוזנצווייג ההתגלות לא רק מאפשרת לאדם להיחשף אל מה שהיה נסתר עבורו עד כה, אלא היא היא השער של האדם לחוויית הנצחיות שבקיום. היא מתפקדת כמעין ‘מפתח’ שלא רק מסמן רעיון חדש, אלא דורש אקטיביות ופעילות תכופה של מעורבות האדם במתרחש בחייו, ובפתיחת השער שוב ושוב ושערים נוספים גם כן.

כאמור, כתיבתו של רוזנצווייג באה חשבון עם התבניות הפילוסופיות אותן ינק ועם ידיעותיו התיאולוגיות בתחום הנצרות והיהדות, בתוך כך הוא הצביע על גשרים ועל תהומות שבין דתות אלו. תהליך בירור זה נרקם משערים מרכזיים המבררים מושגי יסוד ומציבים מושגים חדשים, המהווים את חידושו שב”כוכב הגאולה”. עיקרו של הספר הוא מלאכת הבירור עם ‘שלושת היסודות’ של עולם הפילוסופיה: אל-אדם-עולם, על רחבותם ומגבלותיהם גם יחד. בעקבות ההתמודדות עם שלושת מושגים אלו הציב רוזנצווייג צורת מחשבה חדשה המחייבת רובד נוסף של שלושה יסודות משמעותיים גם כן: בריאה-התגלות-גאולה. הוא זיהה את היסודות החדשים כמימדים המתקיימים רק ביהדות וכמאפשרים תנועה שאינה מוגבלת בזירת היחסים המקובעת של האל, האדם והעולם.

החיבור ביקש לבקר את מצב הפילוסופיה המערבית אשר היתה לחם חוקו, הן מצד סביבת חייו והן מצד שנות לימודיו. הפניה ליהדות היוותה עבורו הכרעה פילוסופית, ובעיקר: אנטי-פילוסופית. מטרתו היתה ליצור שיטה פילוסופית שאיננה נכללת תחת ההגדרה ‘פילוסופיה של הדת’ אלא ‘פילוסופיה של ההתגלות’. בקשתו היתה להציג את ההתגלות כמרכיב הקריטי בעולם היהודי ומכך ללמוד על אפשרות לתפיסת עולם חדשה.

כנגד קרקע המלומדות

העולם היהודי שקנה לו אט אט משכן במחשבתו ובאורח חייו לא היה בתחילה סדור וגדוש כמצוי אצל תלמיד חכם מסורתי. אם עומדים על רוחב ידיעותיו בספר מזהים בנקל כי בקיאותו בהיסטוריה של המחשבה המערבית ובנפתוליה עמוקה מני-ים ביחס לידיעותיו הבסיסיות ביהדות.

ה”כוכב” היווה טקסט שניתן להתקדם בו רק אם אותם אוצרות ידע אגורים כבר בקורא, וככזה היה בלתי נגיש. הספר פנה למלומדים ולא הציע קרקע של הקשר ביוגרפי או מניע רעיוני חד עבור המתעניינים הפשוטים. אשר על כן במהלך שנת ההוצאה חיבר מעין מבוא מאוחר בשם “הספרון על השכל הבריא והשכל החולה”, אך גנזו. רק שמונה שנים מאוחר יותר, סמוך לפטירתו, פרסם את המאמר “המחשב החדש” המגולל את דרך החשיבה הישנה ואת הפניה אל הדרך החדשה שפילס.

מאותה נקודת זמן נקשרה בהירות מסוימת בספר. ההבנה שרתה בהצבעתו על עודף החשיבה שאינו מאפשר למציאות להתקיים ממש, אלא תוהה ובוהה על המהות, עד לכדי חידלון שהינו טמטום. הוא דרש לשוב ולראות בפריטי הקיום ובפרטי החיים דבר פשוט ושריר ולא מקור לחיפוש אחר מהות ורעיונות-שגב המנתקים מן המציאות. הוא התנסח בחדות, באופן המביע את התסכול המניע את ביקורתו על מצב ההופכת לנוירוזה. רוזנצווייג איבחן את אותו ‘שכל חולה’ כמי שחוזה את הדבר מבשרו ממש, כמי שנתון בכף קלע קיומי ורוצה להכריע אנה לפנות.

בבקשתו להסיר את הילת הפאר וההדר מן החשיבה הפילוסופית, שטח רוזנצווייג את הבעייתיוּת העיקרית בנהיה אחר מה שנראֶה כבקשת החכמה ומתברר כהעמסה והתרחקות מן החיים, עד כדי חולי.

לא יודע לקנות גבינה

בהגותו שבים ועולים מושגי יסוד שטבע על בסיס הפילוסופיה וכנגדה. דבריו ב”כוכב” מעידים כי אין הוא מפנה טענה מתוך עמדה יהודית חובקת כל, נהפוך הוא – הוא מעלה את דבריו כמי שחי במערב בתור בן-בית ומזהה בקרבו הלכי נפש רחבים יותר.  הוא ידע כבר ירידה אל נפתולי הקיום מתוך תבניות אקזיסטנציאליסטיות המביאות את האדם לרוב אל בקשת המוות, אל פסימיזם פילוסופי המעוגן בחשיבה סמי-חופשית. רוזנצווייג הכיר את המכניזם הנפשי של העובר את התהליך הזה וביקש לבטל את הראיה המעדיפה את תודעת פחד המוות על פני החיים.

ב”ספרון על השכל הבריא והשכל החולה”, ניהל רוזנצווייג שיחה עם עולם הפילוסופיה המופנית לא רק ל”מומחה” שבתחום, אלא גם ל”חולה” – לאדם שהפנים את דרך החשיבה הזו ונתון במבוך. לאורך חיבור קצר זה מנה רוזנצוויג את הבעיות של הפילוסופיה המערבית המתורגמת אל חיי אבסורד בקרב הלומד אותה ומפנים אותה בחייו. הוא תיאר ב”ספרון” את הייסורים והטראגיות בקרב אוכלוסיית המלומדים. אלו הם מי שחשבו שכצופים מהצד ביכולתם ליהנות מחירות מחשבה ומרחק בטוח, וגילו כי הם נטועים בחיי היומיום, אך באופן לא יציב.

השכליות תוארה על ידו כמצב שאיננו מבטא שכל ישר, אלא עיוות של מחשבה. האדם נטוע בקיום נמנע ואפילו רכישת חריץ גבינה מתעכבת על ידו, עקב הכרתו בכך שלא הגדיר די והותר את אותו פריט במציאות ואת יחסו אליו. מצב קשה יותר הוא אי-היכולת להתחייב לאהבה ולאהובה, כי מה בין הקשר הספציפי לבין הנצח? ומה בין האידיאה ליומיום? וכך, שוב ושוב הוא עומד ותוהה עד לכדי אי יכולת לנקוט איזשהו צעד של ממשות במציאות. מטרתו היתה לחשוף את רפיסות פרסונת הפילוסוף ולהפריד ממנה כל מעטה של עדיפות על פני האדם הפשוט.

על דרך של כתיבה סרקסטית פרש רוזנצווייג ב”ספרון” את מקורות החולי, פעולתם ודרך ההיחלצות ממשבצת כולאת שכזו. השבויים, מתברר אינם אלו הנחשבים כמשוחררי מחשבה. נהפוך הוא, המתפלסף ומורי דרכו נתונים בקונספציה של התפלספות-יתר. בעייתו היתה עם המצב של התפתחות הפילוסופיה שאיבדה את כושר ההשתאות הראשוני ורק משתמשת בטכניקה של שאילת שאלות. מצב זה תורגם יפה לעברית ב”ספרון”:

“[…] שהרי השתאות משמעה השתהות”

(הספרון על השכל הבריא והשכל החולה, תל-אביב, 2005. עמ’ 44).

להמשיך להשקיע ביחסים

ב-1930, כתשע שנים לאחר פרסום “כוכב הגאולה” וכתיבת “הספרון על השכל הבריא והשכל החולה”, פירסם זיגמונד פרויד את המסה “תרבות בלא נחת”. רוזנצווייג מיצה מוקדם מדי את תרומתו לעולם וכבר כמה חודשים לא היה בין החיים. עם כניסה אל תוכן שני החיבורים מתברר כי ישנו קשר עמוק בין תיאורי המציאות הן אצל רוזנצווייג והן אצל פרויד. זה תיאר מייסוריו וארבע אמותיו, וזה תיאר מייסורי אחרים ורוחב מבטו. ניתן לומר כי מה שניסח פרויד על אודות קיום שיש בו אי-נחת הנובע מהכרה במוגבלות יכולת הסבת העונג מן החיים לכשעצמם, נוסח כבר קודם לכן על ידי רוזנצווייג. באם פרויד בא והעמיד את תובנותיו מתוך חיי היחיד כקשורות קשר הכרחי באנושות כולה, רוזנצווייג תיחם את הבנותיו אל אבות טיפוס מאוד מסויימים.

פרויד ביקש לחשוף את העובדה שמבעד לחוויית הקידמה, נוכחת בעתה מן ההכרה כי החיים סופיים, כי הטבע יכול להסב סבל וכי אין ביכולת האדם לנצח כוחות טמירים. כל זה, טען, מוביל את בני האדם לנהות אחר מחוזות המדמים פתרון או בריחה זמנית מן האמת הצורבת. הוא הצביע על פניָה לאסקפיזם תרבותי כדבר זהה לפניית אדם אל הדת.

לעומתו, רוזנצווייג, הכיר את שהתחולל בנפשו בזמן משבר הוא חש כי אין לו מקום של נחת בעולם כולו. דוקא מתוך אותו באר שחת קיומי חילץ עצמו למקום חדש. הוא הצליח לחלץ מעין ‘אבות-טיפוס’ אך לא טען שהן מייצגות את האנושות בכללה, אלא את המתמחים בפילוסופיה באופן מקצועי.

במרכז מאמרו כתב פרויד כי העונג אינו יכול להיות מושג ובני-האדם נדונו לחיות במצב של אי-נחת. הוא מתאר כי מכל הנסיונות כולם מגיעים למסקנה שלא ניתן להכניע את הטבע וכי יש להבין כי זו מנת חלקי בני האנוש בחייהם. הקדמה לא תשנה את עובדת הקיום ביחס לסופיות ולסבל הנשמתי הקיים בה. והדת עונה על מאוויי פתרון חוסר הישע. כלומר, בפנות האדם אל חיי הדת, הרי הוא מאמץ אשליה כאילו אין הוא נדרש עוד לטרדת החידות.

דבריו של פרויד אינם נוגעים במישרין לחיי האדם עליו כתב רוזנצווייג. ברם, הם מסוגלים להיות רלוונטיים לדברי רוזנצווייג בשל העיסוק במצב קיומי של שבר אקזיסטנציאליסטי, מצב שבו המציאות החיצונית והפנימית יחד, שתיהן אינן נחות, אין ביכולתן לשקוט כל עוד חיים את תבניות המחשבה וההתנהגות הנגזרים מחיי התרבות המתפתחים של המערב. בדבריו של פרויד יש משום תרומה להבנה כי תיאוריו של רוזנצווייג את ‘מחלת הפילוסופיה’ מבטאים חוסר עמוק יותר הטמון באותה תרבות ששרויה באי-נחת.

במידה מסויימת רוזנצווייג עצמו ביטא את מה שהגדיר פרויד מאוחר יותר במאמרו. מהרגע שיצר לעצמו מחוז בטוח ודרך סדירה – יצק את כוחותיו לחתירה לקיום דתי מלא. אמנם, ידיעותיו ביהדות לא השתוו לידיעותיו הפילוסופיות, אך הוא זיהה נקודות ארכימדיות שמהן המשיך להתפתח. מרגע שהציב קומה חדשה בתודעה המתייחסת לבריאה, להתגלות ולגאולה – דרש לא להסתפק בחוויה מתוחמת שלהן, אלא בהתמשכות והנכחה יתרה. תביעתו היתה חיווי יומיומי הדורש מהאדם חיפוש אחריה וטיפוח ציר היחסים שבין האדם לאל. כשם שידע ששיר השירים נקרא לאורך דורות כאליגוריה ליחסי האל ועם ישראל, תחת סמנטיקה של סיפור אהבה, כך דרש שאחרי ‘מעשה הקידושין’ שהתרחש בסיני תימשך ההשקעה ביחסים ובצמיחה ההדדית. הקשר שבין האדם לאל נסוב על אהבה אינסופית, וככזו היא דורש ליבוי ועיבוד ללא הרף. דהיינו, את התזזיתיות של המח הקודח יצק אל נישואין רעיוניים עם האל והחובות הנכרכות בכך.

פורסם לראשונה במוסף ‘שבת’, מקור ראשון ג’ כסלו תש”ע, 20.11.2009

מוזמנים לקרוא גם את הגרסה באנגלית: An Uneasy Man Seeks a Bond with God