חלק שני בסדרת כתבות של שושנה קיטס יסקול על תופעת לימוד תורה של נשים ועל המנהיגות הנשית באורתודוקסיה בישראל – שלוש נשים מתארות את מסען בתורה.
פורסם במקור בג'רוזלם פוסט, 21 בפברואר 2019
לקריאת הכתבה באנגלית: being-the change professional women in halacha
תלמידות החכמים של ימינו הן, בדומה לתלמידי החכמים בדפי הגמרא שאותה הן לומדות – נשים יוצאות דופן. חלקן באות ממשפחה בעלת מסורת למדנית ואחרות עשו לבדן את הדרך אל עומק הטקסטים. יש הרואות במשימה שלקחו על עצמן אתגר ויש הרואות בה הישג.
חלקן מספרות כי הלימוד הסיר מעליהן עול כבד וחלק אומרות שהלימוד עצמו הוא העול. אך כולן רואות בלימוד התורה את מפעל חייהן, יחד עם גידול המשפחה. בישראל קיימות כיום הזדמנויות רבות לנשים ללמוד תורה, ואף שסוגיה זו כבר הפכה כמעט לקונצנזוס, סמיכת נשים לרבנות, או הענקת תואר על סמך לימודים אלה, עדיין מעוררת התנגדות. העובדה היא שיותר ויותר נשים זוכות לתואר 'רבנית' – תואר שבעבר היה שמור רק לאשת הרב – והיום מתאר אישה תלמידת חכמים בעצמה.
בארצות הברית מתחוללת סערה סביב סוגיית סמיכת נשים והתארים הניתנים להן, והמתח בין המחנות עלול להביא לפיצול בקהילה. לאחרונה פורסמה כתבה המגנה את הרב נתנאל הלפגוט, ראש בית הכנסת 'נתיבות שלום', על כך שהעסיק בקהילתו את מריאן נובאק הלומדת לסמיכה בישיבת מהר"ת, כמתמחה רבנית. ועד הרבנים המקומי במחוז ברגן (RCBC) וכמה מרבני ה-RCA (איגוד הרבנים האורתודוקסיים) הגיבו לצעד זה. ועד הרבנים של מחוז ברגן תיקן את חוקי העזר שלו כך שרבני קהילות המאפשרים לנשים לכהן בתפקידים רבניים או כמתמחות רבניות כחלק מתכניות הסמכה, אינם רשאים להיות חברים בארגון.
בפוסט שכתב הרב אברהם גורדימר בבלוג הימני Cross Currents, נאמר כי "מעט חברי ה-RCA הממשיכים להעסיק נשים בתפקידים רבניים, עוזרות רבניות או מתמחות רבניות בקהילתם, וכן כל אלה המעורבים בתכניות סמיכה או המקדמים תכניות אלה, פועלים בהתרסה גמורה נגד הנורמות ההלכתיות, העמדה הברורה של הפוסקים שלנו, מדיניות ה-RCA, והסטנדרטים המקובלים והנהוגים בארגוננו המונה מעל 1000 חברים […] יצוין כי במקרים מסוימים, מקבלות הרבניות בעורמה תפקיד לא-רבני על מנת להימנע מביקורת חיצונית. ואולם, לעתים קרובות מבצעות הנשים הללו, המחזיקות בסמיכה מטעם 'האורתודוקסיה הפתוחה' והמשתמשות בתואר 'רבנית' (גם כאשר הבעל אינו רב), תפקידים רבניים מלאים בקהילות של אותם חברי RCA סוררים".
בישראל, מערך בתי הכנסת מתנהל באופן מעט שונה ומודל התפוצות שבו תפקיד הרב במשרה מלאה הוא היוצא מן הכלל. אך נשים מועסקות בתפקידים אחרים בעלי סמכות – בבתי ספר ובמדרשות וכן בארגונים רבניים כגון 'בית הלל', 'מתן' והקו החם של יועצות 'נשמת' המספק ייעוץ ופסיקה. כמו כן, לפחות במקרה אחד, יושבת אישה גם בבית דין רבני לענייני ממון. הנשים המשתוקקות ללמוד תורה ולשרת את קהילתן אינן הולכות להיעלם. אגב הדיון הער סביב הישגי הנשים והבחינה המדוקדקת על מד כוונותיהן, תוך חשדנות ב'מוטיבציה' של נשים, הגיעה העת לשמוע את הנשים עצמן, ולשאול, מדוע בחרו להפוך את לימוד התורה והוראתה למרכז חייהן.
ביתה של הרבנית שרה סגל-כץ חם ומזמין. המדפים העליונים בארון עמוסים בספרי קודש והתחתונים במשחקי ילדים. שרה נולדה בירושלים למשפחה דתית והושפעה עמוקות מהגברים תלמידי החכמים ומהנשים המשכילות שסבבו אותה בילדותה. "הנשים במשפחתי בעלות תואר שלישי. גדלתי בבית שבו אישה יכולה להיות כל מה שהיא רוצה – מלבד בתחומי יהדות. הייתי ילדה סקרנית ולמדתי לבד ואחר כך שיתפתי את מה שלמדתי. ילדים אחרים היו שואלים אותי שאלות ואני הייתי עונה להם". היא מספרת שעודדו אותה להישגים אקדמיים אך לא דתיים. בתיכון למדה גמרא ואהבה מאוד את ההיבטים הקוגניטיביים והרוחניים שלה, אבל הרגישה חנוקה, אפילו כשעודדו אותה להמשיך.
לעתים קרובות שמעה סגל-כץ את המשפט: "אם היית נולדת בן, היית נעשית תלמיד חכם". בד בבד אמרו לה להפסיק להביע את דעתה ולנסות להיות "כמו כולם". לאחר שירות צבאי בחיל האוויר, למדה סגל-כץ במדרשה, במקביל ללימודיה בתכנית "רביבים" עם התמקצעות במחשבת ישראל לתואר שני. המסרים הסותרים המשיכו ללוות אותה ולהשפיע עליה כאשר חיפשה בן זוג שיעריך את האינטליגנציה שלה, את אהבתה ללימוד תורה ואת רצונה ללמד.
בן הזוג שמצאה היה אדם כ"ץ, בעל תשובה. את השנים הראשונות שלאחר החתונה הקדישו בני הזוג ללימוד תורה. סגל-כץ למדה הלכות טהרת המשפחה במסלול ההלכתי ב'בית מורשה', במטרה להיבחן במבחן בכתב שמקיימת הרבנות הראשית. את המבחן בעל פה היא עברה אצל הרבנים יהודה ברנדס, בני לאו ודוד ביגמן והרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי, העומדת בראש התוכנית. מסלול הלימודים ב'בית מורשה' המשיך גם להלכות שבת וגם בסופו היא נבחנה על ידי רבנים חשובים ומוכרים, שאת שמותיהם לא ניתן לפרסם. מלבד ארבע השנים בתכנית ההלכה לנשים בבית מורשה, סגל-כץ היא גם בוגרת ה'כולל' ההלכתי לנשים של ישיבת מעלה גלבוע ובית המדרש 'הראל'.
כשנשאלה פעם על ידי רב מדוע היא מתעקשת ללמוד תורה, השיבה לו סגל-כץ, "כך אנחנו עובדות את ה'". "מובן שלא שואלים את הגברים למה הם לומדים", היא מוסיפה באירוניה. "אם אתה גבר, אתה יכול לתת שיעור, לקבל עלייה לתורה, אפילו אם רק עכשיו חזרת בתשובה… אבל רצון של אישה להתעמק בלימוד תורה נתפס כאיום. מדוע לשאול על המוטיבציה של אישה ללמוד תורה?" היא שואלת. "חושדים מאוד בנשים שרק רוצות ללמוד."
"ברגע שהתחלתי ללמוד אנשים שאלו אותי: 'מה תעשי עם זה?…'. לא ידעתי אז מה אני אעשה עם זה אבל נשים רבות עודדו אותי ואמרו לי שאני צריכה לעשות את זה בשבילן, כדי שהן יוכלו ללמוד ממישהי שהן מתחברות אליה. המדינה לא מכירה בלימודים האלה בכלל, אבל מבחינתי זה לא העניין. זו פשוט מהות חיי. הידע הוא חלק בלתי נפרד מהיותי יהודייה".
"צריך ידע כדי לעבוד את ה'. יתרה מזה: ידע בהלכה, באופן שבה היא פועלת, בהיסטוריה שלה, בהתפתחותה וביישום שלה – זוהי שפה והיא הכרחית עבורי כדי להיות אזרחית מלאה בעם ישראל. השליטה בידע וההבנה הופכות אותנו לשותפות מלאות ביהדות; הן משנות אותנו מצופות למשתתפות פעילות; הן יוצרות חירות ותחושת בעלות המקרבות אותנו לה', לתורה וליהדות."
מובן שיש לזה גם השלכות בעולם האמיתי. "כשיש לנו ידע השיח משתנה. גברים מתייחסים אלינו אחרת – אנחנו הופכות לשוות כי אנחנו מדברות את אותה שפה. הידע מעניק לנו אוטונומיה בחיים היהודיים. חשוב מאוד לעתיד היהדות שנשים ילמדו הלכה. רק כך נהיה חברות לגיטימיות במועדון. היהדות צריכה להתבטא בכל מקום – לא רק בשטעטל".
סגל-כץ מכירה בכך שלעתים, הידע מהווה עול שעלול להיות מלווה גם בכאב. היא מנהלת את הקו החם של ארגון 'קולך' לנפגעות הטרדה מינית ובמסגרת תפקידה, פגשה רבנים שניצלו את התורה כדי להגן על עברייני מין. "חיי היו פשוטים יותר ושמחים יותר לפני שהכרתי את ההלכה", היא אומרת בכאב. "עכשיו, כשאני פוגשת אנשים המשתמשים בתורה כדי להגן על התנהגות פסולה כלפי נשים או כלפי לא-יהודים, זה כואב. אני שואלת: 'כיצד זה קרה? איך זה בא מהתורה? השימוש בתורה כדי לפגוע, כואב לי. בעבודתי עם נפגעות עבירות מין עבדתי עם רבנים שהגנו על עברייני מין והשתמשו בידע שלהם בתורה כדי לאיים עליי בבריונות".
"בעבר, הם השתמשו בשפה הלכתית שלא הכרתי, ולכן ויתרתי. אבל היום, כשאני מבינה את השפה, אני יכולה לענות להם. אני מסוגלת להתמודד עם דברים כאלה באופן שונה ממה שהייתי מסוגלת לפני חמש שנים. אני מסוגלת להפריך את הטענות שלהם".
מלבד להיותה משיבה בהלכה עבור נשים וזוגות רבים, היא חברה בארגון 'קולך' ושותפה בפרויקט 'דורשות טוב' – שבו מתארחות תלמידות חכמים פעם בשנה בקהילות שונות בישראל בשבת, ומעבירות שיעורי תורה בבתי הכנסת. "ידע הוא כוח. הוא מנחם. אחד הדברים שהכי השפיעו עליי היה לימודי איסור והיתר בכשרות. לומדים 'חומרות' שהן אגדות, לא הלכה, והיום אני מבינה שהיו דברים רבים כל כך שעשיתי לא נכון. זרקתי אוכל ועברתי על מצוות 'בל תשחית', כי מה שחשבתי ללא-כשר היה בעצם בסדר! פתאום מבינים שדברים הם לא כפי שהם נראים".
"זה קורה הרבה", היא אומרת. "במיוחד בנושא של טהרת המשפחה. לפעמים אנחנו מחמירות על עצמנו יותר מדי ויוצרות מצבים שבפוטנציאל עלולים להיות גרועים יותר הלכתית. לעתים קרובות מלמדים כלות ש'חומרה' היא ההלכה עצמה". על מנת להילחם במצב הזה, צפויה סגל-כץ להעביר ב'מרכז יהל' קורס למדריכות כלות וליועצים זוגיים, שיתמקד בהלכה המורכבת כמו גם באינטימיות ובמיניות. היא גם תלמד בבית מדרש ב'בית אביחי' ובקרוב תפתח אתר המיועד ללמד זוגות על אינטימיות.
ומה צופן העתיד? "המנהיגות משתנה מול עינינו. יהיו יותר הזדמנויות לנשים: רבניות שכונות, מנהלות בתי ספר, מנהיגות קהילות. אני רוצה שחוויית לימוד ההלכה לא תהיה תלוית-מגדר. קשה להבין מדוע הידע הזה נמנע מאתנו. אני רוצה שלילדותינו תהיה הבחירה, ההזדמנות והסיכוי ללמוד. ילדיי יודעים שגם 'הוא' וגם 'היא' יכולים ללמוד – שיש לשניהם גישה שווה. הם כבר לא גדלים בתוך מאבק. המסר הוא שהם יכולים לעשות הכול. בסופו של דבר, הם יפגשו את המציאות שם בחוץ, אבל אנחנו נלווה אותם".
"אני חלק מתהליך שינוי העולם עבור בנותיי. האופן שבו הן לומדות, התוכן שהן לומדות – כך יהיה פחות הבדל בחומר הלימוד בין בנים ובנות. ילדיי לא יהיו חלוקים במה 'הוא יכול לעשות והיא לא יכולה'. זה פשוט יהיה חלק מהמערכת".
בניגוד לסגל-כץ שחווה את לימוד ההלכה כמשחרר, הרבנית יעל שמעוני מדגישה כי ככל שחולף הזמן, היא חשה את כובדו של לימוד התורה עליה יותר ויותר. בפגישתנו שהתקיימה בספריית המכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד בירושלים, שבו היא קיבלה הסמכה של 'מנהיגה רוחנית', מספרת שמעוני כי כאישה, היא חשה כי לימוד התורה מלווה באחריות ובמשקל כבדים וגורר אתו גם פוליטיקה ומחויבויות.
גם אצלה, הלימוד בא מתוך תשוקה לתורה. שמעוני נולדה בארצות הברית לאם אמריקנית ואב ישראלי, למדה גמרא [בארץ? מתי עלתה?] מכיתה ו' ועד אחרי הצבא, במדרשה במגדל עוז אצל הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל. שמעוני היא גם בוגרת לימודי אמנות ב'בצלאל'. במשך שנתיים המשיכה את לימוד התורה שלה ב'מתן' ולאחרונה סיימה את לימודיה כבוגרת המכון למנהיגות הלכתית.
שמעוני, אם לשלושה, מחזיקה במשרות מרובות ומנסה להשיג את מה שגברים מצליחים בשלב מוקדם יותר בחייהם, כשהם עוד לפני המחויבויות הרבות שיש לה כאמא. "את מרבית זמני אני לא מבלה בלימוד, אלא בפרנסה, בכביסה, בתפירת תחפושות, בניהול הבית", היא אומרת. היא חשה תסכול מכך שאין ישיבה לנשים במשרה מלאה. "נשים מסתובבות עם תחושה שהן לא למדו מספיק גמרא בעיון. שקשה להן להשיג דברים שעבור גברים הגישה אליהם קלה יותר. נשים רבות מתחילות ללמוד גמרא בתחושה שלגברים יש יותר ותק בלימודים וניסיון שלהן חסר. נדרש זמן כדי להתמודד עם כל המסכתות באופן מעמיק; אין מספיק נשים ברמה גבוהה שיכולות ללמוד יחד אבל עלינו לפעול כדי לשנות את המצב הזה. אנחנו זקוקות לנשים, לא רק בתחום של טהרת המשפחה אלא בכל תחומי התורה. נשים הן מחצית מהחברה".
כאשר שמעוני מתארת את הסיבות שבגללן התחילה ללמוד, היא נעשית רצינית ומהורהרת. "העניין שלי ותחושת השליחות שלי בתורה לא נבעו מרצון לשנות משהו. אני פשוט אוהבת את התורה מגיל צעיר מאוד וכשאת צעירה, את לא רואה את העולם כשבור; את רואה אותו כעולם שלם. היום אני רואה בבירור רב יותר שהעולם שבור ודורש תיקון".
"השאלה שעלינו לשאול היא, איך נוכל לפעול לשינוי שיהיה טוב ונאמן לתורה. איני רוצה לפרוש מעם ישראל, אני רוצה להישאר חלק מהשיח התורני; אני רוצה שנשים יהיו חלק מהמסורה בישראל בדיוק כמו גברים – לא תורה חדשה, לא קהילה חדשה, לא משהו נפרד; אנחנו רוצות להיות חלק מבית המדרש". כיצד יכולים רבנים ורבניות לפעול יחד כל עוד הנשים לא השיגו עדיין את הרמה הלימודית של הרבנים הבכירים? עם צניעות, מסורת ויראת שמים. 'בית הלל' הוא המקום הראשון שפתח את שעריו לנשים והן מכהנות בארגון בדרגים הגבוהים ביותר. שמעוני עומדת בראש תכנית 'משיבת נפש' של בית הלל, שבה רבניות נותנות ייעוץ והכוונה הלכתית ורוחנית דרך האינטרנט.
לאחר יותר מ-200 פניות שעליהן השיבה דרך האתר, שאלות "שחלקן רגישות ומצריכות התייחסות של אישה" – פתחו רבני ורבניות בית הלל קמפיין מוצלח לגיוס כספים כדי לממן אתר חדש, שמשקף את הביקוש הגובר לשירות זה. שמעוני מודה כי היא ערה להיבטים הפוליטיים של סוגיית לימוד נשים. "קשה להתמודד עם סוגיות סביב הפמיניזם ושינוי – זה כל הזמן באוויר. אפילו בדבר פשוט כמו העברת שיעור מפי אישה בבית הכנסת, אנשים שואלים: 'למה היא עושה את זה?"
"הפמיניזם משפיע על כל עולמי – מעבר לתורה – באמנות ובחיים בכלל. אבל בתורה, השאלות הללו מתעוררות כל הזמן. כל מעורבות היא שאלה של 'המדרון החלקלק'. אני מרגישה את זה כאשר אני נכנסת לכיתה וגם כשאני עונה על שאלות שו"ת. תלמוד תורה לנשים הוא עניין מכביד מאוד. כל פעם שאני לומדת, זה רובץ עליי ואני מרגישה יותר ויותר את הכובד. כשהייתי צעירה יותר זה לא היה כך, אבל היום אני מרגישה את זה מאוד".
"לנשים הלומדות תורה אין יעד ברור, כי לא קיים יעד כזה. אנחנו מחפשות ללמוד תורה ולהפוך אותה לחלק מחיינו". שמעוני עצמה לימדה במשך עשר שנים בבית ספר 'פלך' לבנות ותכהן כר"מית וכסגנית נשיאת ישיבת ראש צורים, תכנית לימודים מלאה לנשים בהובלתה של הרבנית חנה גודינגר דרייפוס.
שמעוני מודעת לכך שנשים רבות מרגישות מאותגרות ומתוסכלות ופונה אליהן: "יהדות איננה רק הלכה, וההלכה איננה רק דלתיים סגורות. היא גם דלתיים פתוחות – האופן שבו את בונה את עצמך". שמעוני מציעה כי נשים המרגישות 'תקועות' ביהדות צריכות "למצוא נשים אחרות שאליהן הן יכולות להתחבר, ללמוד יחד כיצד להיות יחד באתגר הזה". ומה באשר לעתיד? "אני מקווה לראות עוד ישיבות שפתוחות לנשים. אני מקווה שנשים יכתבו יותר הלכה. זאת אחת הדרכים שבהן גברים ונשים יכולים לנהל דיאלוג – באמצעות הכתיבה ההלכתית. הייתי רוצה למצוא מימון שיעזור לנשים להוציא לאור ספרי הלכה".
הרבנית דבורה עברון נולדה בארצות הברית למשפחת רבנים, ועלתה לארץ בגיל 7. כאשר היא יושבת במשרדה, כמנהלת המכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד של 'אור תורה סטון', היא מספרת שגם לה נאמר מגיל צעיר מאוד כי "אילו היית בן, היית הולכת לישיבת הגוש או למרכז הרב". במקום זאת היא למדה גמרא באוניברסיטת בר אילן, "לפני שהיו קיימות מדרשות לנשים" – בין השנים 1986-1984, וכן למדה פסיכודרמה והפכה למטפלת. במקביל, המשיכה עברון ללמוד וללמד תורה. לאחר סיום תואר שני בלימודי מגדר ואמנויות, היא לימדה בבית המדרש 'ניגון נשים' ב'מדרשה' באורנים.
"בשנת 2008 הבנתי שכדי לעשות שינוי לנשים ביהדות, אנחנו זקוקות לנשים בעמדות של מנהיגות ובעלות ידע בהלכה. במצב הנוכחי כולם מפסידים – עולם התורה מפסיד, הקהילה מפסידה ונשים מפסידות". עברון החלה ללמוד הלכה ב'בית מורשה' ובמהלך לימודיה, הפך המסלול מתכנית לימודית לתכנית הסמכה.
"נשים התחילו לרכוש יותר ידע, אנשים פנו לנשים כדי לקבל תשובות, התחילה תכנית ליועצות הלכה – ודברים התחילו להשתנות בשטח", היא אומרת. בתום התכנית, הן נבחנו על ידי רבנים רבים, כמה מהם ידועים מאוד שאינם מוכנים לפרסם את שמותיהם והם גם לא יודו בכך, אבל הם באו לבחון את הנשים, כי הם רצו לראות אם "הנשים האלה באמת מבינות על מה שהן מדברות, מה קורה כאן".
"הם התרשמו מאוד גם אם לא היו מוכנים לתת את אישורם", מספרת עברון. הרבנים שכן הסכימו לפרסם את שמותיהם הם הרב דוד סתיו, הרב ברוך גיגי, הרב עמית קולא, הרב אלישיב קנוהל והרב דוד ביגמן. הנשים נבחנו בכתב לקראת הסמכה כפוסקות הלכה – הסמכה שניתנת לגברים. שאלתי את דבורה כיצד זה להיות אחת מפוסקות ההלכה המוסמכות הראשונות בארץ.
"כבר קרה שקמתי לדבר ואנשים יצאו מהחדר. פעם, באמצע שיעור, שאל אותי אחד הגברים אם אני לא מרגישה לא בנוח כאשר אני משיבה לשאלות הלכתיות. עניתי לו כך: 'יש שאלות שאיתן אני מרגישה בנוח לענות עליהן – סוגיות שלמדתי – שאת תשובותיהן אני יודעת, כמו עמיתיי הגברים'. לענות על שאלות הלכתיות זו אחריות גדולה בלי קשר למגדר. העניין הוא לא המגדר אלא הידע".
"בעיניי, תפקידם של בעלי הסמכויות ההלכתיות הוא לסייע לעם ישראל, כיחידים וכקהילה, לחיות חיים של תורה וחיים של תיקון עולם בעבודת ה'. אישה, בין אם היא משרתת קהילה או עובדת בחינוך, חושבת תמיד על האופן שבו היא יכולה להבטיח שהתורה תהיה שייכת לכולם וכיצד לימוד תורה נרחב יעשיר את התורה. היא צריכה להיות נגישה לכולם ולשמור על דיסקרטיות".
יש הרבה אנשים שלא יבואו אלייך?
"כן, אבל יש גם הרבה שכן יבואו. נשים יבואו משום שהן מרגישות שאנחנו מבינות אותן, אנשים לא דתיים שאכפת להם ממה שיש ליהדות לומר יבואו כי הם מרגישים שיקבלו אותם – לא שהתהליך ההלכתי יהיה שונה אלא שנקשיב להם. בזכות הנגישות שלנו, אנשים שלא היו שואלים בדרך אחרת יבואו כי הם יכולים לשאול". רבות מהשאלות שאותן מתארת עברון נוגעות בתחום הרגשי או במצבים מורכבים שמצריכים הכוונה וליווי.
"החיים לא תמיד מתחלקים לקטגוריות ברורות. אנחנו צריכות להתמודד עם מצבים שאי-אפשר להגדיר בקלות. הדבר הטוב הוא שאנשים יודעים שיש נשים הלומדות הלכה ושאפשר למצוא אותנו ולקבל מענה לצורך שלהם". הלימוד הנשי לא זוכה להכרה מטעם המדינה. פירוש הדבר הוא שנשים שהקדישו את מיטב שנותיהן ללימוד התורה אינן זכאיות, כמו עמיתיהן הגברים, להטבות רבות כגון משרות מסוימות, הנחות בעלויות של מעונות, סולמות שכר גבוהים יותר (ההסמכה מקבילה לתואר שני), אבל דברים משתנים ומתפתחים. "להיות אישה בעלת ידע בתחום ההלכה זו עצמה הצהרה – זה ה-שינוי".
מה שמשותף כנראה לכולן הוא התמיכה שהן מקבלות מהגברים בחייהן. סגל-כץ ציינה מיד: "מה שבאמת עושה את ההבדל ביכולת של נשים ללמוד ברצינות הוא בני הזוג שלנו – הם חלק גדול מאוד מהיכולת שלנו לעשות את מה שאנחנו עושות." בן הזוג שלה מכונה 'הרעבעצ-מן' – משחק מילים על הכינוי המסורתי לאשת הרב, 'רעבעצן'. בן הזוג של סגל-כץ אומר כי "זה תפקידי לסייע לה לפרוש כנפיים. היא אדם ייחודי וקולה צריך להישמע. אם היא לא תעשה זאת, מי כן?". שמעוני מציינת כי היא לא לומדת 'אחד על אחד' עם גברים בגלל האינטנסיביות והאינטימיות המאפיינים לימוד מסוג זה, אבל היא כן לומדת עם בן זוגה, המלמד בישיבת הר עציון. "זה משהו שאנחנו חולקים", אומרת עברון בפשטות. "תמיכת בן זוגי תמיד הייתה מוחלטת. זו שותפות, דרך חיים והשראה".
אכן!
תרגום: ג'רמי קוטנר
לקריאת הכתבה באנגלית: being-the change professional women in halacha
