קְרִיעָה

כָּל קְרִיעָה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תְּשִׁיבֶנָּה.
בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה, נָמָה אִמָּא, שׁוֹקְטִים כְּאֵבֶיהָ.
שָׁקֵט אֲנִי בְּחַדְרִי.
אֵין בִּי הֲגַנָּה אֵלֶיהָ וְאֵין יָדֶיהָ מְגַנְּנוֹת אוֹתִי.
הַלֶבֶּן וְהַסֻּכָּר כָּלִים.

הַקּוֹל נֶחְבָּא
נֶחְפַּר הַבּוֹר.
בְּצִיצִיּוֹת רֹאשִׁי מַנְהִיג עַצְמִי,
בְּחֶסְרוֹן הַלֵּב מַשְׁבִּיר אֶתְכֶם
מְתַחְלֵף כְּאֵבִי
בִּהְיוֹתִי לָכֶם.

אָנָּא
אֶהֱבוּנִי, אָחוּנִי.

פורסם לראשונה בגיליון כ”ט [מזמור ו’]  – משיב הרוח

מוזמנים לקרוא בגרסה באנגלית: Tearing