פְּתִיחָה

אוֹחֶזֶת בַּשְּׁעָרִים
כְּפוּפָה
מְנַתֶּבֶת צְעָקוֹת אַגַּב כְּאֵב שֶׁנִּקְלָע בָּהּ.
מַשֶּׁהוּ נִפְתָּח.
כַּמָּה חִכְּתָה לְאוֹתוֹ קַרְסֹל מוּצָף, לְבִיאַת כְּאֵבֵי הַגַּב
וְעַכְשָׁו פְּעִירָה
מִקְּצֵה הָעוֹלָם עַד קָצֵהוּ מִתְפּוֹקֶקֶת
וְרַק כָּךְ סוֹבֶבֶת עַל צִירֶיהָ
כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב אַחֲרֵי
כְּשֶׁהַבָּשָׂר הַחַי יֻקְרַב אַט אַט
וְתַמְשִׁיךְ לְחַיֵּךְ וְלִהְיוֹת

אַיָּלָה.

פורסם לראשונה בגיליון כ"ט [מזמור ו']  – משיב הרוח

מוזמנים לקרוא את הגרסה באנגלית: Dilation