היא שוב עזבה את ברלין.
עוד יום של התהלכות כבת המקום וכזרה גם יחד. שוב היא נפרדת בטקסיה האישיים שאינם משל הזמן הזה ושלגמרי חבוקים בו.
היא התעתה עצמה במכוון במרכז העיר וזימזמה ניגונים, המשיכה את מילות תפילת הבוקר וסיננה את שירי הבקשה שקבעה בה. מָשְׁחָה עליה את ארשת הידיעה, היודעת כי הגלות הזאת, שהיא כה אוהבת, תמתין שוב עד שתחצה את סף ההיגיון בפעם המי-יודע-כמה.
גם כשהוליכה עצמה בספירה זו, לא נמנעה מלעצור ולשבת באחד מבתי הקפה הפזורים בכל פינות העיר שנדמים לה תמיד כאילו כבר ישבה בהם. זה כמה ימים בחרה להניח למלחמה בגלובליזציה והסתדרה עם רשתות הקפה, עם רישות המחשב הנייד ועם תה הצמחים הקבוע. התיישבה לנוכח מראה הרחוב והפכה לעוד מיצג בחלונות הראווה של המיית העיר. לאחר שעות מספר יצאה מהחלון ושבה אל פני העיר העמוסה זכוכית מעוצבת, המנסה לספר על עיכשוּו ותיקון ניצוצות הקריסטל. מעותיה עמדו להכלות, והיא נהנתה מסגירת שערי מקדשי הצרכנות בפניה, בשעות אחרונות של תיירות אורבנית.
טפטופי סוף הקיץ ומטחיו הרחיבו ריאותיה, כפי שעושה כל עונה בעיר זו. היִפערוּת הנשימה לנוכח כל זה סיפרה מלים ותחושות. לא מעכשיו, לא מכאן. אלו התדפקו זה מכבר וביקשו לגולֵל בפניה נגזרות של מי שיכלה להיות ומי שאולי היתה.
הקיץ נמוג לו גם בבית, תום השנה נוכח בוודאי. מכריחה עצמה לחזור אל אותו הָרִיק שנחרץ בה בתום חופשת הקיץ, ההיא. היא מוכרחה לגעת שוב בחריץ בן העשרים-פלוס הגדל אִתה, והוא האור, מתרחב ומעמיק ומצמיח אותה למרות הכל. עוד רגע אלול וימיו הנוראיים, אמרה לעצמה. זמן זיכרונות ורישומי הזמנים אצל כולם, ואצלה גם צריבת אות אחר אות אחר אות של נשמה.
אורזת עצמה. מתכוננת חגיגית אל השיבה, מתכוננת בגוף – כמו התספורת החדשה שעטתה, אז, לילה לפני. כל כך קיוותה שמחלפות שיערה יביאו עונה חדשה. מתכוננת בגוף, כי כך יודעת עוד טרם היות הגזירה, המשלחת אותה למסעות, לְמַשָֹאוֹת. היא סיימה לארוז, יצאה מדירת האירוח, נפרדה מהחצר המרכזית, חצתה את הכביש לעבר בית הכלבו העצום, הגדוש. רצתה להיטמע לעוד כמה רגעים ברחוב הקניות הגדול, ההומה תיירים של סוף הקיץ, המהלכים ברחוב נטול הגג ובכל זאת היכל צרכנות נסוך סביבם. ממבט-על נטווים באותה העת חוטי מסלול הפועמים לקראת נתיב החזרה לבית. תהתה עד היכן תיהנה מן המרחב הנפרד והאינטימי שהעיר הגדולה מאפשרת, מתי תפגוש באלה שהתנערה מהר מפוטנציאל הזיהוי שלהם אותה, כאחת משלהם.
בשעת אחר צהריים זו פסטיבל הקיץ עוד לא נדם ומקצבי הבס עוד מטלטלים את הקרקע ממעלה הרחוב, שלטי החוצות צובעים כל מרחב והמסחר ממוזג ולא שוקט. גם זֵכֶר מתנות הילדות, שבאו מבתי כלבו כאלה, היה עתה באפה.
עוד תהתה רגעים מספר באיזו דרך תבחר והכריעה להאריך נסיעתה ולהיפרד תוך בהייה ברכבת הפרברים האטית, הנדמית מזרח אירופאית להפתיע, כנגד התמערבוּתה הגורפת של העיר.
עתה נעמדה במקום המוכר, מול תחנת הרכבת, ומשאיפשר לה האיש הירוק לעבור, הרימה את כף רגלה השמאלית ומעדה, ניסתה, אך לא הצליחה לבלום את התנועה. מצאה עצמה משוטחת לגמרי בין המדרכה לכביש, מכירה בזמן קצר כי משמאלה אוטובוס מלא בנוסעיו הרגילים – זקנים, ילדים והשבים מן המשרד שבמרכז העיר; מאחוריה – קבוצת תיירים הומה; מלפניה – ערבוביית באי הרחוב. מחכים לְקוּמָהּ כשם שאינם מביטים בה.
חשה תמהה ומושפלת, חשה מכירה וזועמת, הרי לא חפצה שוב בהטחת הברכיים אל הקרקע ובהימום הגוף בחיבוטו.
הרימה עיניה וראתה את השלט המוכר בקצה הימני של שדה הראיה – ידעה כמעט על פה את הכתוב – "ממקום זה נשלחו יהודים למחנות: אושוויץ, מיידנק, טרבלינקה, בוכנואלד, זקסנהאוזן, דכאו, ברגן-בלזן… " נו, חשבה. הפעם לא התעכבה על הרשימה, שהרי עשתה זאת כבר לפני שעות מספר.
בשניות אלה של השתחוות-אפיים מלאה מיהרו אליה העוברים והשבים, ושלא כמו העוברים בריצה בחושך, מעלימים – אצו, חשו והציעו יד. יש מי שהקים, מי ששאלה, מי שעמד והשתתף בקולו מאחור ושתי נשים מקומיות הרימו מזוודותיה ושוחחו עמה קצרות לבדוק שלא איבדה את שיווי משקלה כליל. אמרה מהר תודה, התנצלה על הטרחה ולהטו פניה מבושה. רגע קט, והנה נכחה משובת העין הישראלית באפשרות הלבשת פריים זה על סליל של סרט קדום יותר באותו המקום, באותה סיטואציה; רק שעתה לא אחזה בתינוקת, לא נלקח ממנה דבר, לא נבעטה. רק נפלה. שוב. והמשיכה במסלולה.
דבקה במשימת פיתול המסלול בין כמה שיותר קווי תחבורה להחליף, עד שעצרה בתחנה הוורשאית והפשילה את שמלתה ומצאה גרביונים קרועים וזבי דם, וכן ברכיה.
השיבה נפשה לעצמה בסוכרוז גלובלי והומתקו הדינים שבגופה. הדם והשתיקה, צריבת הברכיים ונחמת הסוכר העירו במהרה את שכבות האפידרמיס שהוקרבו תכופות, בשנים הסמוכות לשתיקת ימיה של אמא. ידעה איך אותה הגדרת שובבות של ילדוּת לא היתה שלה מתמיד, התנחלה בה כשנסתלקה ממנה ההשגחה החיה, ואיך נצטרכה שוב ושוב לבקש מריבון כל העולמים שהגעגוע לא יבוטא בקריסה בחצר השעשועים, במעידה בטיפוס אל הגבעה שלה.
זכרה איך לראשונה התלוותה לעוד אחר הצהרים של אמירת קדיש ומצאה כבר אז עזרת נשים נעולה. יצאה לשחק עם ילדי השכונה, ורכיבת אופניים נסתיימה בהשתטחותה הראשונה. מכף רגל ועד ראש עברו הגלגלים ונחו מזעפם על גופה. אבא טיפל וחיטא, והטליא וליטף ודאג. אולי כך קיבלה את הנחמה שלא יכלה לבטא, כי עוד לא ידעה מלים של ממש, רק ידעה שאין דרך חזרה וככה זה בַּשְביל שלה. הידהדה בה אותה ברית עולם, שנכרתה בינה ובין היושב על כסאו, עת הלכו ללוויה ונשארה בבית, אך יצאה אל השמים ואמרה לו את מה שאמרה והמליכה עליה את המלכה-האֵם התחליפית. החדשה. המכאיבה. הברית הצעירה הזאת עוד תלווה אותה בשנים ארוכות של געגוע וכאב הנסתרים מעיני הסובבים, של גולמיות הצעקה שלא שככה עד היום.
הברכיים הללו כבר שנים אחדות מכוסות היטב, מוצנעות ומספרות לה זיכרונות של ילדות. אבל בשעות שלה, בתוך ביתה פנימה, התבוננה בהן לעתים ונזכרה בנפילות ובמעידות שהיו בקצה כל ריצה ודילוג במשך שנים רבות. גם כשביקשה לגרש מלבה את כל המלים, תמיד פנה יום ותרדמת עד התקיימה בו.
כשהקימה עצמה מההשתטחות האחרונה הבינה שאינה מבקשת עוד לראות איזה יופי בדיבורו של הגוף באמצעות התרסקות. בבעירה הזו היתה זניחה של שכבת עור ילדוּת, שעתה לא חפצה עוד בשיריונו ובפגיעותו. רצתה לחוש את השכבות שצימחה בה בעצמה מעצמה.
את כאב הפרידה חשה בטיסה ובימי השוטטות העירונית בעירהּ שלה, וידעה שלא הברכיים חייבות לספר זאת. קיבלה על עצמה מרחק משיחת הכאב.
הבודק הביטחוני אישר ופתח השער. היא הנהנה, אבל נותרה במקומה רגע נוסף. כשתנחת, תִּצְפֶּה שוב באותו סליל עתיק, שהראה את אמה מחייכת מלוא הפה, זקופת גב ועיניה מספרות שיש גם זמן לאושר, לאחר שנים של יתמות אילמת.
נכתב בקיץ 2006, פורסם לראשונה בקובץ סיפורים קצרים – דרושה חברה לתקופת החגים: אחד-עשר סיפורים קצרים לימי אלול-תשרי, בעריכת עמיחי חסון, בהוצאת אינדיבוק 2014.
sarahsegalkatz.com 